למה להתחיל ללמוד אמנות לחימה בגיל מבוגר?
הרבה אנשים חולמים להיות "אמני לחימה", אבל - מסיבות שונות - לא התחילו בילדות או בגיל העשרה, ואז, כשהם מעל אמצע שנות ה-20 ("זה מבוגר זה? אל תצחיק אותי!" אני זוכר שכשהתחלתי ללמוד, בגיל 28, הייתי בטוח שאני זקן נורא מכדי להתחיל ללמוד אמנות לחימה. היום אני מבין עד כמה טעיתי!) הם שואלים את עצמם את השאלה: "נו, אולי נתחיל היום?" ועונים לעצמם: "לא... אני מבוגר מידי בשביל זה" (ונרשמים לחדר כושר, או משהו מקביל). במאמר זה אנסה להסביר למה הם טועים, כשהם מוותרים בכזו קלות על האתגר והחלום.
א. אמנות לחימה אמיתית היא לא תחרותית במהותה והיא לא הישגית (להבדיל מ-"ספורט לחימה", שהוא תחום שונה לחלוטין ושהינו ענף ספורטיבי, תחרותי, שבו – כמו בכל ספורט – יש יעד ברור: ניצחון בתחרות, בקרב, מקום ראשון...).
ב. תופעה ידועה היא כי רוב הצעירים נמשכים לתחרויות. מבוגרים לרוב מחפשים יותר "עומק" ו-"העשרה". אפשר גם לומר ש- "צעירים אוהבים ריצות ספרינט ומבוגרים אוהבים מרתונים ואיירון-מן".
ג. מי שלמד באוניברסיטה לתארים מתקדמים, נתקל בוודאי, בקורס שיטות מחקר, ב- "שיטת מחקר איכותנית" לעומת "שיטה כמותנית". אז אמנות לחימה אמיתית היא "איכותנית" ולא "כמותנית"; היא אינה מדידה כמותית, אלא היא יותר "למידה אינסופית".
ד. לכן, דוג'ו שמתמקד באמנות לחימה לבוגרים מתאים במיוחד לאנשים שלא מחפשים את התחרותיות ואת "המרוץ הגדול", אלא לאלו שרוצים ללמוד אמנות לחימה בקצב שלהם ובצורה מעמיקה. אמנות שהיא דרך חיים, למשך החיים, ולא "חוג", או איזה הישג לסימון "ווי" ברזומה.
ה. לאנשים סיבות שונות מדוע הם בוחרים ללמוד אמנויות-לחימה, אני חושב שאני דוגמא מצוינת לאדם כזה, אני הגעתי "במקרה ובטעות": אני חיפשתי בכלל "משהו לכושר הגופני" וחבר שכנע אותי להצטרף לדוג'ו ולשיטה הראשונה שלמדתי. למדתי שם 10 שנים ודי אהבתי, ואז – שוב, "בטעות" – הגעתי לנינג'וצו, ונשארתי בעיקר בגלל האתגר הנפשי והמנטאלי שגיליתי. אני חושב שעבור בוגרים, האתגר המנטאלי והנפשי הוא הסיבה העיקרית להתמדה בלימוד אמנות לחימה. סוג אתגר זה, הנפשי והמנטאלי, אינו "מדבר" לרוב הצעירים, אבל זה בדיוק מה ש"מדבר" לבוגרים. וזה בדיוק מה שמציע הבודו-טאיג'וצו והנינפו, אותו אני מלמד.
ולמה אני בחרתי ללמד רק בוגרים?
זה משהו שנבנה אצלי לאט לאט; כשהחלטתי להתחיל ללמד בודו-טאיג'וצו, לא חשבתי בכלל על ההבדל בין ילדים, נוער ומבוגרים, "כולם בני-אדם" חשבתי, וכולם אוהבים ורוצים אותו דבר ו-"אין לי בעייה עם ילדים", אז אלמד גם ילדים "וזה יבנה לי את דור העתיד של הדוג'ו". אז בהתחלה זה היה מאוד נחמד: באה קבוצה של ילדים/נערים צעירים ועליזים, השתוללו לא מעט, הוציאו אנרגיה, אני נהניתי והם נהנו. אבל לאט לאט חלה דעיכה: חלקם עזבו מסיבות שונות (מריבות בינם לבין עצמם, חברה/חברים חדשים, לימודים, גיוס לצבא וכו') וגם אצלי חלה דעיכה, משהו בי היה לא מסופק. ואז עשיתי חשבון נפש מעמיק והבנתי כמה דברים על עצמי:
א. אני אוהב יותר ללמוד מאשר ללמד.
ב. העיסוק באמנות לחימה אינו פרנסה עבורי, אלא "צורך לנשמה", צורך-חיים.
ג. אני רוצה וצריך ללמוד במסגרת קבוצה שתלווה אותי במסע האינסופי הזה, במסע של החיים, ולא רוצה "ציפורים נודדות".
המסקנות הללו הובילו אותי להחלטה החד-משמעית: מעתה ואילך אני אלמד רק בוגרים ורק את אלה מהם שרוצים ללכת בדרך הזו, של הלימוד המשותף של הבודו-טאיג'וצו והנינפו. לשימחתי, מאז קבלת ההחלטה ושינוי הכיוון הזה, עברו כמה שנים טובות, וככל שעובר הזמן אני מאושר יותר ויותר על ההחלטה; נבנתה אצלי קבוצה, שלדעתי היא "קבוצת חברים לדרך" ולא "כיתה של מורה ותלמידים", ואני לומד כל יום עוד ועוד ומיישם את האימרה של האצומי סנסיי, המורה שלנו וראש בית-ספרנו: Keep Going! אז בואו נעשה את זה ביחד!
Comentarios