כפי שעלה בפרק הקודם, על הבוג'וצו, אנו רואים שמבחינה היסטורית הסמוראים השתמשו באין ספור שמות ומונחים לאומנויות הלחימה שלהם, חלקם נמצאים כיום בשימוש נפוץ ואחרים לא (סייפות, למשל, נקראה Kenjutsu, kendo, Kenpo, hyoho, tojutsu, gekken, shigeki no jutsu וכינויים אחרים, מבלי להבחין בצורה או בתוכן) והמשמעות והפופולריות של כל מונח השתנתה מעת לעת. שתיים מהמילים הוותיקות ביותר לאומנות לחימה הן bugei ו- hyoho (בשימוש המודרני נעשה שימוש רב יותר במילה hyoho). שתיהן נלקחו מסינית, ושתיהן מופיעות בטקסטים יפניים כבר בתחילת המאה השמינית. המשמעויות המוקדמות של שתי המילים חפפו במידה ניכרת, אך בתקופת טוקוגאווה השימוש ב-hyoho הצטמצם במידה ניכרת, ממונח כללי לאחד מכמה שמות אלטרנטיביים לסייפות. בוגיי, בינתיים, הפך לכינוי כללי לאומנויות הלחימה. כיום פירושו של heiho הוא פשוט "אסטרטגיה" באופן כללי, בעוד חוקרים ואנשים העוסקים בתחום הסייפות והאמנויות הקשורות לה לרוב משתמשים במונח בצורה יותר מוגבלת, כמונח שנועד לציין את העקרונות שסביבם נבנית גישה של בית ספר מסוים ללחימה.
ככלל, אנו רואים שהמשמעות והשימוש במונחים בודו, בוג'וטסו ובוגיי ככינויים לאומנויות הלחימה של יפן נושאים בלבול ומידע שגוי בקרב מתרגלים ואוהבי אמנויות אלה - יפנים כמו גם מערביים, אבל מסתבר שגם בעבר הרחוק (תקופת קדם-מייג'י) הבלבול וחוסר השיטתיות היה קיים ונפוץ. למשל, המלומד והפילוסוף אייזווה יאסושי (Aizawa Yasushi) בן המאה התשע-עשרה הבדיל את הבודו מבוגיי באופן הבא: "אומנויות החרב, החנית, הקשת והאוכף הן הבוגיי; לדעת נימוסים וכבוד, לשמר את דרכו של האדון, לחתור לחסכנות, ובכך להפוך לעמוד התמך של המדינה, זה בודו" (Tominaga 1971, 1). במילים אחרות - לפחות עבור כמה סופרים מתקופת טוקוגאווה - לבודו היו משמעויות רחבות הרבה יותר מכפי שקיימות בימינו: אז נתנו למונח את הפירוש והתכנים שנותנים היום, לעתים קרובות ובאנכרוניסטית, למונח בושידו עליו אכתוב בפרק הבא, שהינו קוד ההתנהגות ולא האומנות הצבאית של מעמד הלוחם.
כפי שציינתי בפרק הקודם על הבוג'וצו, בקרב הרשויות ביפן המודרנית, המונחים קיבלו הגדרה מוסכמת פחות או יותר, שאומצה בעיקר כדי להקל על הדיון ביעדים ובמטרות המרובות של אימוני ללחימה: בוג'וצו הוא "תרגול ואמנות הלחימה היפנית". הוא כולל את האסטרטגיה או השימוש של טכניקות המלחמה וכיצד להשתמש בהם כדי להצליח להגיע ליעדים המבוקשים וכולל את תחומי הלחימה היפניים השונים בתפקודם המקורי כאמנויות של מלחמה. בודו (דרכו של הלוחם)) מציין את התהליך שבאמצעותו לימוד הבוג'וצו הופך לאמצעי להתפתחות עצמית ולהגשמה עצמית ובוגיי (אומנויות הלחימה) הוא מונח כולל למדעים הצבאיים היפניים המסורתיים. המונח בוגיי מאחד את המילה בו שמשמעותו צבאי וגיי שפירושו אמנות, כשהוא מורכב יחדיו משמעו "אמנות המלחמה" וכולל בתוכו גם את הבוג'וטסו וגם את הבודו.
"צמיחת" המונח בוגיי החלה בתחילת תקופת אדו (1603 - 1867), אז עמד השוגונט של טוקוגאווה מול הבעיה של אלפי אנשים חמושים חסרי תעסוקה, הפסקת הלחימה הכוללת וביטול מספר רב של מחוזות פיאודליים שהיו חסרי נאמנות לממשל המרכזי. בעקבות זאת קידמה הממשלה הצבאית את מדיניות ה- בונבו ריודו (bunbu ryodo), שעודדה את מעמד הלוחמים לעסוק באמנויות אזרחיות (ספרות, קליגרפיה וכו') בדומה/שווה-ערך לעיסוק באמנויות הלחימה. בתהליך זה, ההישגים הפסיכולוגיים/רוחניים של לוחמים מפורסמים מהעבר נראו כאידיאלים שאליהם צריך לשאוף להתקדם הלוחם בעת השלום. זה, יחד עם מדיניות והגבלות אחרות של טוקוגאווה, הפנו בדרך כלל את מעמד הלוחמים לעבר שינוי מבוג'וטסו לבוגיי (אמנות לחימה). לפיכך, אימוני הלחימה עצמם הפכו לאמנות של ימי שלום, שמטרתה הן שמירה על כישורי לחימה והן ניתוב מתרגלי הלחימה לעבר מטרות שלווה יותר ולהתפתחות עצמית. הכוונה הפוליטית, כמובן, הייתה למנוע מרד, חידוש המלחמות וכל סוג של לחימה בלתי מוסדרת העלולה להפר את האיזון הפוליטי[iv].
יש לציין כי עצם העיסוק באמנות לחימתית כולל בתוכו גם את "יצירת הלוחם", את בניית "רוח הלוחם", והטענה היא כי זו תרומתו של לימוד הבוגיי בימינו[v].
מקורות:
http://what-when-how.com/martial-arts/budo-bujutsu-and-bugei-martial-arts/ בודו ובוגיי: http://what-when-how.com/martial-arts/budo-bujutsu-and-bugei-martial-arts/ בודו, בוג'וצו ובוגיי: http://what-when-how.com/martial-arts/budo-bujutsu-and-bugei-martial-arts/ Hall, D. A. (2012). Encyclopedia of Japanese Martial Arts. New York: Kodansha USA. בתוך: https://budostudies.com/2020/08/budo-bugei-bujutsu/ http://missioninaction.weebly.com/what-is-bugei.html
Comments