מבוא (קצר):
לדעתי זה הוא החיבור החשוב ביותר בתחום אמנויות הלחימה (ובטוח החשוב ביותר אותו קראתי עד כה). המאמר שמסיר הרבה ערפל מ-"הדרך" ומראה לדעתי את הדרך לבאמפן-פוגיו (מושג מרכזי שסוקה האצומי דיבר עליו בשנים האחרונות שלימד, ושלצד ה-"מוטו-דורי" מהווה את הרף העליון בלימוד ועיסוק באמנויות הלחימה).
הסיפור הוא מרכיב מרכזי עבור אלה שלומדים בודו - אמנות לחימה יפנית.
הנרטיב כולל סייף בשם שוקן (Shōken), שאותגר על ידי חולדה מטרידה. לאחר שחתולי השכונה לא מצליחים לגרש את החולדה, הסייף עצמו מנסה את כוחו להיפטר מהחולדה. כשהוא נכשל כישלון חרוץ בעצמו, הוא קורא לעזרתו של חתולה "הידועה ברבים בסגולתה המסתורית כלוכדת החולדות המוכשרת ביותר". החתול הזה תופס את החולדה בקלות, ובאותו ערב כל החתולים מתאספים כדי לדון באירועי הימים ובאמנות הלחימה בחולדות.
המאמר באנגלית פורסם על ידי Joe Maurantonio, בויו (Buyu) - חבר לדרך הבוג'ינקאן - מארה"ב. כפי שניתן לראות, הנושא מורכב למדי ולכן התרגום היה "תרגום חפשי", בו נעזרתי רבות בהבנתי את הנושאים ואת המאמר. אני מצרף גם קישור לפרסום המקורי, של Joe, למעוניינים בכך.
לפני שנים רבות, האצומי סוקה עודד אותנו לקרוא סיפור בשם (1)"Neko no Myojutsu", שנכתב על ידי Isai Chozan(2) שחי ביפן בשנים 1659-1741 . סנסאי אמר שאנחנו צריכים להבין שהחתול לא היה רק בעל מיומנויות; היה לו Heijoshin והוא שלט בעקרון החיים והמוות [ראה: "דרך הנינג'ה"]. הנה הסיפור:
Neko no Myojutsu ,"הטכניקה המסתורית של החתול"
היה פעם סייף בשם שוקן, שהיה מוטרד מאוד מעכברוש עצבני בביתו. העכברוש היה נועז דיו לצאת ממחבואו גם בשעות היום ועשה כל מיני נזקים. שוקן גרם לחתולת המחמד שלו לחפש אחריו, אבל היא לא היוותה יריב לעכברוש, ולאחר שננשכה על ידו, היא ברחה ביללות. הסייף שכר כעת כמה מהחתולים השכנים הידועים במיומנותם ואומץ ליבם בלכידת חולדות והם שוחררו נגד העכברוש. העכברוש הצטנף בפינה, ראה את החתולים מתקרבים אליו ותקף אותם בזעם בזה אחר זה. החתולים היו מבועתים וכולם נסוגו בבהלה.המאסטר נעשה נואש וניסה להרוג את העכברוש בעצמו. נטל את חרב העץ שלו והתקרב אליו, אבל כל מאמץ של הסייף המנוסה הוכיח את עצמו כבלתי יעיל, שכן העכברוש התחמק מחרבו בכישרון רב כל כך עד שנראה שהוא עף באוויר כמו ציפור או אפילו ברק. לפני ששוקן הספיק לעקוב אחר תנועתו, הוא כבר עשה קפיצה מוצלחת. שוקן הזיע בכבדות ולבסוף החליט לוותר על המרדף. כמוצא אחרון, הוא שלח להביא את החתולה השכנה הידועה בסגולתה המסתורית כלוכדת החולדות המוכשרת ביותר. החתולה לא נראתה בשום אופן שונה מחתולים אחרים שהוזמנו להילחם בעכברוש. הסייף לא חשב עליה יותר מדי, אבל הניח לה להיכנס לחדר שבו אותרה החולדה. החתולה נכנסה בשקט ובאיטיות כאילו לא הייתה מודעת לשום סצנה יוצאת דופן בחדר. עם זאת, החולדה הייתה מבועתת מאוד למראה האובייקט המתקרב ונשארה ללא תנועה, כמעט המומה, בפינה. החתולה הלכה כמעט בנונשלנטיות על העכברוש ויצאה כשהיא נושאת אותו בצוואר.
בערב, כל החתולים שהשתתפו בלכידת החולדות ערכו מפגש מפואר בביתו של שוקן, וביקשו בכבוד מהחתול הגדול לשבת על כיסא הכבוד. הם קד קידה עמוקה לפניה ואמרו: "כולנו ידועים בגבורה ובערמומיות, אבל מעולם לא הבנו שיש עכברוש כל כך יוצא דופן בעולם. אף אחד מאיתנו לא היה מסוגל לעשות איתו שום דבר עד שבאת; וכמה בקלות הצלחת היום! כולנו מקווים שתחשפי את סודותייך למעננו, אבל לפני כן תן לנו להראות לך את ידיעותנו על אומנות הלחימה בחולדות".החתול השחור ניגש ואמר: "נולדתי במשפחה שידועה במיומנותה באומנות. מאז ימי ילדותי אימנתי את עצמי במטרה להפוך ללוכד עכברים גדול. אני מסוגל לזנק מעל קיר בגובה של שבעה מטרים; אני יודע לדחוף את עצמי דרך חור זעיר שמאפשר כניסה רק לעכברוש, אני בקיא בביצוע כל מיני אקרובטיקות איך להכות אותם ברגע שהם מגיעים להישג יד ואפילו מי שרץ מעל הקורה לא יכול לברוח ממני. באמת בושה שנאלצתי לסגת בפני העכברוש הזקן הזה.
החתולה הוותיקה אמרה: "מה שלמדת הוא הטכניקה של האומנות. המוח שלך תמיד נמצא במודעות לתכנון כיצד להילחם ביריב. הסיבה לכך שהמאסטרים הקדמונים המציאו את הטכניקות היא להכיר לנו את השיטה הנכונה לביצוע העבודה, והשיטה פשוטה ויעילה באופן טבעי, היא מראה את כל הנקודות המהותיות של האמנות. אלה שעוקבים אחר המאסטר אינם מצליחים לתפוס את העיקרון שלו והם עסוקים מידי בשיפור המיומנות הטכנית ובמיומנות התכסיסנות שלהם. בסוף הצלחת, והפיקחות משיגה את היעילות הגבוהה ביותר שלה, אבל במה כל זה מסתכם?הפיקחות היא ללא ספק פעילות של המוח, אבל היא חייבת להיות בהתאם לדרך. כשהאחרונה מוזנחת, כשמתעלמים ממנה, ומתייחסים בעיקר אל הפיקחות/הידע, נעלמת הדרך ונוטה להשתבש. יש לזכור זאת היטב באמנות הלחימה".
עכשיו צעד קדימה חתול הנמר והביע את השקפתו כך: "לדעתי, מה שחשוב באמנות הלחימה הוא הרוח (ה-קי. צ'י בסינית); אימנתי את עצמי זמן רב בטיפוח ובפיתוח שלה. עכשיו השגתי את הרוח החזקה ביותר, שממלאת את השמים והארץ. כשאני מתמודד עם יריב, הרוח (הספיריט) החזקה שלי כבר מעליו, והניצחון בצד שלי אפילו לפני שהקרב התחיל בפועל. אין לי תכנית מודעת לגבי השימוש במיומנות טכנית, אבל היא יוצאת באופן ספונטני בהתאם לשינוי המצב. אם העכברוש רץ על קורה, הייתי פשוט נועץ בו מבט בכל כוחי הרוחני והוא בוודאות ייפול בעצמו ויהיה האסיר שלי. אבל העכברוש המסתורי הזקן הזה התקדם בלי להשאיר צללית. הסיבה לכך היא מעבר להבנתי".
תשובתה של החתולה הזקנה הגדולה הייתה זו: "אתה יודע להפיק את המרב מכוחות הנפש שלך, אבל עצם היותך מודע לכך פועל נגדך; הנפש החזקה שלך מנוגדת לזו של היריב, ולעולם אינך יכול להיות בטוח שזו שלך חזקה יותר משלו, כי תמיד קיימת אפשרות שכוחו הנפשי גדול משלך. אתה עשוי להרגיש כאילו הנפש הנמרצת שלך ממלאת את היקום, אבל זו לא הרוח עצמה, היא לא יותר מאשר הדימוי הדמיוני שלה אולי דומה ל(hao-jan chi ch'i) Kozen no ki - של מנציוס [מנציוס - Mencius 371 – 289 לפנה"ס - הוא השם המערבי שניתן לחכם הסיני מֵנְג-דזְה ((Mengzi שנחשב לחכם הסיני האחרון שקיבל והבין לפני ולפנים את דרכו של קונפוציוס], אבל במציאות הוא אינו כזה. ה - ch'i ("הרוח") של Mencius, כפי שאנו יודעים, הוא בהיר ומאיר, ומסיבה זו מלא מרץ, בעוד שלך צובר מרץ כתלות בתנאים. בגלל הבדל זה במקורו, יש הבדל בפעולתו; האחד הוא נהר גדול שזורם ללא הרף ואילו השני הוא שיטפון זמני שמופיע לאחר גשם כבד, ונעלם עד מהרה, כשהוא נתקל בשיטפון גדול יותר. עכברוש נואש מתגלה לעתים קרובות כחזק יותר מחתול תוקף, המאבק הוא על החיים והמוות והקורבן הנואש אינו מאבד את רצון החיים שלו. הגישה הנפשית שלו עומדת בפני כל סכנה אפשרית שעלולה לבוא עליו, כל הווייתו מגלמת את הצ'י הלוחם ("רוח" או "נפש"), ואף חתול לא יכול לעמוד בפני עמידות הפלדה שלו".
החתול האפור התקדם כעת בשקט ואמר: "כפי שאתה אומר לנו, נפש חזקה ככל שתהיה מלווה תמיד בצל שלה, והאויב בטוח ינצל את הצל הזה, אפילו אם הוא עשוי להיות הקלוש ביותר. זמן רב חינכתי את עצמי בצורה כזו: לא להפחיד את האויב, לא לדחוף לקרב, אלא לנקוט בגישה נכנעת ופייסנית. כאשר האויב נראה חזק, אני נראה כנוע ופשוט עוקב אחר תנועותיו. אני נראה כמו יריעה שנכנעת ללחץ של אבן שנזרקה עליה ואפילו חולדה חזקה לא מוצאת אמצעים להילחם בי, אבל לזה שנאלצנו להתמודד איתו אין אח ורע, הוא סירב להיכנע לכוח הנפשי העליון שלי ולא התפתה. זה היה יצור מסתורי ביותר - שכמותו לא ראיתי בחיי.
החתול הזקן והגדול ענה: "מה שאתה מכנה נפש גמישה אינו בהרמוניה עם הטבע; הוא מעשה ידי אדם, זו מילת תחבולה שמופעלת על-ידי המודע שלך. כאשר אתה מנסה באמצעות זה להכניע את הנפש המשולהבת של היריב, הוא מהיר מספיק כדי לזהות כל סימן של התלבטות נפשית שמתמשכת בנפשך. כך, הנפש הגמישה המתעוררת באופן מלאכותי מייצרת מידה מסוימת של בוץ וחסימה בנפשך, מה שבטוח יפריע לחדות החישה והזריזות של פעולתך, משום שאז הטבע מרגיש חסימה במסלול התנועה המקורי והספונטני שלו. כדי לגרום לטבע להציג את הדרך המסתורית שלו להשיג דברים יש לבטל את כל החשיבה, התכנונים והפעולות שלך. תן לנפש להתנהג כמו שזה מרגיש לך/בתוכך, ואז לא יהיו צללים, לא סימנים, שום עקבות שבאמצעותם אתה יכול להיתפס ואז לא יהיו לך אויבים שיכולים להתנגד לך.
"עם זאת, אינני מתכוון לומר שכל הלימוד שכל אחד מכם עשה עד כה היה חסר תכלית. אחרי הכל, הדרך באה לידי ביטוי באמצעות הכלי הקיבול שלה. יש היגיון וסיבה (Ri, Li) לתחבולות הטכניות; הכוח הרוחני פועל בגוף וכאשר הוא בהרמוניה עם הטבע, הוא פועל בהתאמה מושלמת לשינויים הסביבתיים. כאשר הנפש הגמישה נכנסת לפעולה, היא מפסיקה את הלחימה במישור הפיזי של הכוח ומסוגלת לעמוד גם מול סלעים. אבל יש שיקול חיוני ביותר שכאשר מזניחים אותו הוא בטוח שיכשיל את הכל, והוא: לא לפתח אפילו שמץ של מחשבה מודעת. כאשר דבר זה נוכח במוחך, כל המעשים שלך הופכים לטריקים שנבעו מתוך הרצון שלך, בעיצוב אנושי, ואינם עולים בקנה אחד עם הדרך. זה אז שנוצר המצב שאנשים מסרבים להיכנע לגישה/למהלכים שלך ומייצרים אנטגוניזם/עויינות ויריבות מצידם. כאשר אתה נמצא במצב של "חוסר מחשבה" (מושין), אתה פועל בשילוב עם הטבע מבלי להזדקק כלל לתחבולות מלאכותיות. הדרך, לעומת זאת, היא מעל לכל המגבלות, וכל הדיבורים האלה שלי רחוקים מלהיות ממצים מבחינת מהות "הדרך".
"לפני זמן מה הייתה בשכונה שלי חתולה שהעבירה את כל זמנה בשינה, בלי שום סימן לכוח רוחני-חייתי ונראתה כמו תחריט עץ. אנשים מעולם לא ראו אותה תופסת עכברוש אחד, אבל בכל מקום שבו היא נכחה, העכברושים לא העזו להסתובב. פעם אחת באתי לבקרה ושאלתי מה הסיבה לכך. היא ענתה לי. חזרתי ארבע פעמים על שאלתי, אבל היא נשארה בשתיקתה. זה לא משום שהיא לא רצתה לענות, אלא משום שלמעשה היא לא ידעה כיצד לענות. אז אנו מציינים שמי שיודע אינו מדבר, בעוד מי שמדבר אינו יודע. שהחתולה הזקנה שכחה לא רק את עצמה אלא את כל הדברים לגבי עצמה, היא הייתה זו שהבינה את הלוחמה האלוהית ללא הרג. אני לא מתקרב ליכולותיה".
המשיך החתול: "ובכן, אני בסך הכל חתול; חולדות הן האוכל שלי, ואיך אני יכול לדעת על עניינים אנושיים? אבל אם אתה מרשה לי לומר עוד משהו, עליך לזכור שסיוף היא אמנות של מימוש ברגע קריטי, ברגע של הבדל בין חיים ומוות, זה לא נועד רק להביס את היריב שלך. סמוראי צריך להיות תמיד מודע לעובדה זו ולתרגל רוחניות בדיוק כמו גם טכניקת סייף. לכן, קודם כל, הוא אמור לקבל תובנה לגבי סיבת החיים והמוות, כאשר מוחו נקי ממחשבות של אנוכיות. לאחר שהוא השיג זאת, הוסרו ממנו הספקות והמחשבות מסיחות הדעת; הוא לא מחשב, וגם לא הירהורים. רוחו יציבה וגמישה ונמצאת בשלום עם הסביבה; הוא שליו וריק ממחשבות. כך הוא מסוגל להגיב בחופשיות לשינויים המתרחשים מרגע לרגע בסביבתו. מצד שני, כאשר מחשבה או רצון מתעוררים במוחו, זה מביא לעולם של תבניות; יש 'אני', יש 'לא-אני' ומתעוררות סתירות. כל עוד תחרות זו נמשכת, "הדרך" מוצאת את עצמה מוגבלת וחסומה וחופש הפעולה שלו הופך לבלתי-אפשרי. הרוח שלך כבר נדחקת לתוך חשכת המוות, ומאבדת לגמרי את הבהירות המקורית המסתורית שלה. איך אתה יכול לצפות במצב נפשי זה להתרומם ולהמר על גורלך נגד היריב? גם כשאתה יוצא מנצח, זה לא יותר ממקרי, ובאופן מובהק נגד רוח הסייף.
"ב'חוסר תכלית' אין הכוונה להיעדר גרידא של דברים שבהם האין ריק שורר. הרוח היא מטבעה חסרת צורה, ואין לאחסן בה 'חפצים'. כאשר משהו אוחסן שם, האנרגיה הנפשית שלך נמשכת אליה, וכאשר האנרגיה הנפשית שלך מאבדת את שיווי המשקל שלה, הפעילות המקורית/הראשונית שלה נעשית צפופה ואינה זורמת יותר עם הזרם.
כאשר האנרגיה מוטה, יש יותר מדי ממנה בכיוון אחד, בעוד שבאחר יש מחסור. כאשר יש יותר מידי ממנה, היא עולה על גדותיה ואי אפשר לשלוט בה. כאשר קיים מחסור, היא לא מוזנת מספיק ומתכווצת. בשני המקרים, היא לא מסוגלת להתמודד עם מצבים המשתנים ללא הרף. אבל כאשר גובר המצב של "חוסר מטרה" (שהוא גם המצב של "חוסר מחשבה") הרוח אינה אוחזת בשום דבר והיא אינה נוטה לכיוון מסויים; היא "מכסה" את הנושא והמושא - את הנושא ואת המטרה. היא מגיבה בחוסר מחשבה לתהפוכות סביבתיות ואינה מותירה עקבות. על-פי "ספר השינויים" (אי צ'ינג): 'אין בה לא חשיבה ולא עשייה [או רצון], יש בה שקט מוחלט ואין תנועה; אבל היא מרגישה. וכאשר היא פועלת, היא זורמת דרך כל אובייקט ואירוע בעולם'. כאשר מבינים זאת בקשר לאמנות הסייף, מתקרבים יותר לדרך".
לאחר שהקשיב בדריכות לחוכמת החתול, שוקן הציע שאלה זו: "למה הכוונה 'אין את הנושא ולא נשוא/מטרה' ?"
השיב החתול: "בגלל העצמי קיים האויב; כשאין עצמי אין אויב. האויב פירושו התנגדות או יריבות. כפי שהזכר מנוגד לנקבה ואש למים. לכל דבר שיש לו צורה קיים בהכרח משהו שמתנגד לו, וכאשר לא מתעוררים במוחך סימנים [של תנועת מחשבה] לא מתרחשים שם חיכוכים והתנגשויות כתוצאה מהתנגדויות, וכאשר אין קונפליקטים, האחד מנסה להשתלט על השני, זה ידוע כ- 'לא אויב ולא עצמי'. כאשר, יותר מכך, המוח עצמו נשכח יחד עם הסימנים [של תנועת מחשבה], אתה נהנה ממצב של חוסר עשייה מוחלטת, אתה במצב של פסיביות שקטה לחלוטין, אתה בהרמוניה עם העולם, אתה אחד איתו. בזמן שצורת האויב מפסיקה להתקיים, אתה לא מודע לה; המוח שלך מתנקה מכל תנועות המחשבה, ואתה פועל רק כאשר מגיעה הנחיה [מהתת מודע].
"כאשר המוח שלך נמצא במצב של חוסר עשייה מוחלט, העולם מזוהה עם עצמך, אתה והעולם הם אחד, מה שאומר שאתה לא בוחר בין נכון לרע, אוהב או לא אוהב, ואתה נמצא מעל לכל הצורות של הסחות-דעת. מצבים כגון תענוג וכאב, רווח והפסד, הם יצירות של נפשך. אין לחפש את העולם מחוץ לנפש שלך הוא לא נמצא שם בחוץ. משורר זקן שר: 'כשיש חלקיק אבק בעיניים שלך, העולם הגדול הופך לשביל צר. שחררו את דעתכם לגמרי ממטרות ומשימות - ותראו כמה החיים האלה מתרחבים!' כאשר אפילו חלקיק זעיר של חול נכנס לעין, אנו לא יכולים להשאיר אותה פתוחה ואנו לא רואים את הדרך הנכונה, ניתן להשוות את העין ל-mind, לנפש, אשר מטבעה היא מאירה באור וחופשיה ממטרות ויעדים, אך ברגע שנכנס לשם גורם זר, סגולתה אובדת. נאמר שוב ש"כאשר אדם מוקף באויבים - בכוח של מאות אלפים - צורה זו [הידועה בשם העצמי/האני] עלולה להימחץ לרסיסים, אבל המוח הוא שלי, ששום צבא עצום לא יכול לעשות לו שום דבר'. אומר קונפוציוס: 'אפילו מאדם פשוט ברחוב אי אפשר לשלול את רצונו', אבל כאשר המוח הזה מבולבל, הוא הופך להיות האויב של עצמו. זה כל מה שאני יכול להסביר כאן, כי המשימה של המאסטר לא יכולה להיות מעבר ללמד טכניקה ולהסביר את הסיבה לקיומה. האמת מושגת מעצמה, היא מועברת מנפש לנפש, היא העברה מיוחדת מחוץ לחומרי הלימוד הכתובים. אין אפשרות לסטייה מכוונת מדרך ההוראה המסורתית, שכן אפילו המאסטר הוא חסר אונים מבחינה זו. זה גם לא מוגבל ללימוד הזן. מאימון הנפש שיזמו החכמים הקדמונים ועד לענפי אמנות שונים, המימוש העצמי הוא העיקר של כולם, והוא מועבר מנפש לנפש, מלב ללב - העברה מיוחדת מחוץ לחומר ההוראה הכתוב. מה שמתבצע על ידי חומרי הלימוד הכתובים הוא להצביע עבורך על מה שיש לך בתוכך. אין העברת סודות מהמאסטר לתלמיד. ההוראה אינה קשה, גם הקשבה אינה קשה, מה שבאמת קשה הוא להיות מודע למה שיש לך בתוכך ולהיות מסוגל להשתמש בזה כשיגיע זמנך. מימוש עצמי זה ידוע כ'ראייה לתוך הווייתו של האדם', שזה סאטורי. סאטורי הוא התעוררות מחלום. התעוררות ומימוש עצמי וראייה לתוך הווייתו של האדם - אלו מילים נרדפות".
(1) מקור והרחבה על הסיפור: https://kenshi247.net/blog/2010/03/12/the-swordsman-and-the-cat/
(2) שם העט של Niwa Jurozaemon Tadaak הוא Isai Chozanshi. סמוראי, סייף ואינטלקטואל מהמאה השמונה עשרה. כתביו שוזרים יחדיו רעיונות השאובים מבודהיזם, קונפוציאניזם, שינטו וטאואיזם וחיבוריו על דרך החרב ואומנויות הלחימה מדגימים סינתזה יוצאת דופן של מסורות פילוסופיות אלו. הסיפור "Neko no Myojutsu" הוא מאגדת בודו עתיקה שהוא כתב בשנת 1727. אם לצטט את ויליאם סקוט ווילסון: "מעט ידוע על האיש, אבל הוא היה בבירור בעל ידע בסייף, פילוסופיה ואמנות וערך מחקר מקיף על בודהיזם, קונפוציאניזם, טאואיזם ושינטו, ונראה שהכיר את יצירותיהם של מוסאשי והנזיר טקואן".
(3) הפרסום של Joe Mauratonio:
Comentarios