Shai Regev
- 20 בספט׳ 2022
- זמן קריאה 5 דקות

על מהירות, אימון ונינפו

עודכן: 23 בספט׳ 2022

מבוא

אמרה ידועה היא ש-"מצבים קשים מגלים את היצירתיות שבתוכנו". אז זה בערך מה שקרה לי...

בדיוק כמו שלמדתי אצל מורי הבוג'ינקאן ביפן ואצל מורי בישראל –סנסיי דני ווקסמן - גם בדוג'ו שלנו, כשאנו מתאמנים ולומדים אנו עובדים לאט. למעשה, בחלקים רבים של הלימוד, זה אפילו "כמה שיותר לאט ככה יותר טוב". באימון האחרון התקיל אותי תלמיד (שלמד שנים רבות תחת מורה אחר) בסוגיית המהירות; הוא אוהב מאוד לעבוד מהר וחושב שזה טוב וחשוב ולא הבין מדוע אני מדגיש את האימון במהירות נמוכה. השאלות שלו והדיון שהתעורר עימו עוררו אותי ודחפו אותי לכתיבת מאמר זה. אני מקווה שתהנו ושהדברים יעוררו מחשבה גם באלה מכם שלא מכירים את גישת הבוג'ינקאן והדוג'ו שלנו.

מה אנו לומדים?

אני חושב שהשאלה הראשונה שכל תלמיד – בכל נושא ותחום – חייב לשאול את עצמו היא: "מה מטרת הלימוד? מה נושא הלימוד?" התשובה תעזור לו לנווט את דרכו בסבך הדילמות ובקשיים שעשויים להתעורר במהלך הלימוד. אז בדוג'ו קרקל, בדיוק כמו בבוג'ינקאן, אנו לומדים בּוּדוֹ (לדעתי אנו לומדים הרבה יותר מזה, אבל אני לא רוצה להיכנס כאן למאמר ארוך ועמוק יותר מידי). בודו, בהגדרתו המצומצמת הנו אמנות לחימה. לכן – אני סבור – שאלת הבסיס שכל תלמיד ומתרגל בודו צריך לשאול את עצמו היא: "מה היא מטרת הבּוּדוֹ?". לדעתי – וכפי שהגדיר זאת לא אחת סוקה האצומי – מטרת העל של הבודו היא לאפשר לאדם לחיות חיים מלאים ומהנים. אבל כדי לחיות עליו לשרוד.... וכפי שמלמד זאת מורי – דאישיהאן דני ווקסמן – "לפעמים עלי להרוג כדי לשרוד". ולא, לא הרגתי ואני לא יודע אם אהיה מסוגל לבצע דבר כזה אם אדרש ואני מקווה שלא אצטרך לעמוד במבחן, אבל אני בהחלט מוכן ומזומן להילחם כדי לשרוד ולחיות.

מה כוללת "לחימה"

על נושא זה אפשר לכתוב ספרים ארוכים ברמת דוקטורט, אבל כאן עלי לצמצם, אז לדעתי והבנתי לחימה מחייבת:

1. שמירה על הכשירות הפיזית והנפשית של האדם.

2. יכולת פגיעה וגרימת נזק מירבית לתוקף.

3. יכולת שליטה מקסימאלית - על עצמי ועל התוקף.

אני מניח שניתן להוסיף עוד מרכיבים ותת-מרכיבים רבים, כמו: "יכולת תנועה", "שינוי מיקום מהיר", "הכאה מהירה וחזקה" ועוד, אבל לדעתי אלו הם "מרכיבי משנה", הנגזרים מ-3 מרכיבי-העל, מרכיבי החובה ואולי מהווים "פרשנות" של חלק מ-3 המרכיבים הנ"ל. אבל בעיני כל המרכיבים הנ"ל מחייבים בראש ובראשונה – דיוק! הדיוק בא לידי ביטוי למשל במיקומי בעת העימות/המגע, בביצוע הטכניקה הנכונה, בהכאה/חבטה לנקודה הנכונה וכד'. וכדי לדייק נדרש שקט פנימי, שקט נפשי.

נשאלת השאלה: האם "מהירות" היא מטרה בעת לחימה? התשובה שלי היא בפירוש – לא! יש מצבים מסויימים בהם המהירות עשויה להיות המענה הנכון למצב, אבל היא בהחלט אינה מטרה בעת הלחימה.

גישת העבודה שלי

ראשית, חשוב וכדאי להבהיר כי למורים שונים הבנות שונות, תובנות שונות וגישת עבודה והוראה שונות. בהכללה, אפשר לאמר ש- "כל מורה הוא תבנית נוף חייו" והמורים שלו הם לחלוטין חלק מאותו "נוף". אני אינני שונה ואני מושפע מכל מורי ובעיקר מדני ווקסמן והאצומי סנסיי ומעוד מספר מורים יפנים שעבודתם ואישיותם וחכמתם שבו את ליבי. כל המורים הללו מלמדים ומדגישים את חשיבות 4 הנקודות:

1. דיוק.

2. מיקום.

3. עבודה פנימית – מושין ("ללא מחשבה"), זנשין ("מיקוד בכאן ועכשיו"), פודושין ("הלב הבלתי מוסט").

4. שליטה ("קונטרול").

אף אחד מהמורים הללו לא עובד מהר ומחלקם שמעתי בפירוש התנגדות ושלילה של עבודה מהירה. נשאלת השאלה "למה?"

דני אמר לי לא אחת ש-"עבודה מהירה חושפת אותך ליריב ופוגעת ביציבות שלך", אבל נראה לי שהסבר זה "לא נקלט" אצל חלק מהאנשים שגדלו על גישה שונה, לכן אני רוצה לגייס לטובת ההסבר תחום ספורטיבי "נייטראלי", שנתפס – ובמידה רבה של צדק – כ-"תחום שמטרתו היא מהירות", ואני מדבר על ענף/תחום מירוצי האופנועים; בעברי רכבתי מעל 20 שנה על אופנועי שטח. רכיבה מכל הסוגים. התחלתי עם סגנון של "רכיבת טיול", שבמהותה היא רכיבה איטית, שאיפשרה לי לימוד מבוקר של הטכניקות בהן השתמשתי בהמשך. בהדרגה, תוך צבירת נסיון, עברתי לכיוון של רכיבת אקסטרים בשטח - רכיבה סופר-מהירה, בכל תוואי-שטח ובסיכון גבוה. רכיבה כזו "מקדשת" את המהירות (כן, התמכרתי לאדרנלין ולעוד רגשות ותחושות שמביאה רכיבה כזו) ובמידה רבה היא דומה ל-"רכיבת גרנד-פרי" של אופנועי הכביש. בעיני המתבונן מהצד נראה ש-"המנצח הוא הרוכב המהיר ביותר", אבל לא! זו טעות! כי מי שמנוסה ומכיר מעט את התחום יודע היטב ש-"המנצח הוא הרוכב המדויק ביותר, השולט ביותר והיציב ביותר נפשית" (ושכמובן גם רוכב במהירות הגבוהה ביותר...). כי אם תהיה המהיר ביותר אבל חסר דיוק, תתרסק בסיבוב הראשון במסלול או בבור הראשון בשטח ואם דעתך תהיה מוסחת (זוכרים "מושין"? "ללא מחשבה"?) – בגלל היסוס של שבריר שניה, או בגלל דילמה כל שהיא, תמצא עצמך מגרד את הרצפה עם האף. ושימו לב שאנו מדברים כאן על תחרות-מהירות, על תחום בו המטרה היא להיות הכי מהיר על המסלול, ולא על לחימה, בה כאמור יש לי מטרה אחרת לגמרי (נדירים מאוד הם המקרים בהם עליך להכניע יריב תחת לחץ של זמן, אבל גם במקרים נדירים אלו תופסים אותם חוקים: היה תמיד מוגן מפגיעה, שלוט על המצב והכנע את היריב מבלי להתבלבל).

ההבנה ובעיקר ההפנמה של אמת זו מנחות את דרכי: דיוק, בטיחות ושליטה קודמות למהירות! אבל זה לא שאני סבור שלמהירות אין מקום בקרב; לפעמים נדרשת מהירות, אבל לרוב (אם אני עובד נכון וטוב) היא באה כתגובה, כפועל יוצא מעבודת היריב ולא כמטרה בפני עצמה ובעיקר: היא לא מגיעה מיוזמתי. המהירות בקרב נובעת מעבודת היריב.

לדעתי הרבה פעמים אנשים מבלבלים כוח-מתפרץ וזריזות עם מהירות, אבל זה לא אותו הדבר. כי זריזות מוגדרת כ- "היכולת של הגוף האנושי לשנות כיוון בתנועה מסוימת, בצורה יעילה ככל האפשר" (ושימו לב: "יעילה", יעילות... מושג שמתקשר מאוד לדיוק!). כן, זריזות מחייבת גם כוח וגם מהירות, אבל גם הרבה מאוד דיוק, שקט פנימי ואת שלושת המרכיבים הנפשיים – מושין, זנשין ופודושין.

אימון במהירות איטית

יש עוד המון סיבות לעבודה איטית ובעיקר לאימון איטי; אנשים ומאמנים רבים (ואני ביניהם) מוצאים שעבודה איטית מעלה את תשומת הלב לחלקיקים הקטנים שבונים את התנועה הגדולה, מגבירה את המודעות הגופנית והנפשית, ומניבה את התוצאות המהירות והטובות ביותר בשיפור טכני של התנועה והטכניקה. אבל עבודה במהירות איטית מאפשרת גם למידה גופנית ולא שכלית ובכך הופכת את התנועה לאינסטינקט ("האחדה של גוף ונפש"). עוד בונוס של העבודה האיטית הוא המודעות למצבו של היריב: ביצוע איטי של התנועה מאפשר לי לחוש בקלות רבה יותר כל שינוי המתחולל למשל ביציבתו ובתנועתו של היריב (הדבר בולט ביותר בג'ודו – בכל הנוגע לביצוע קוזושי מושלם, הוצאה משיווי-המשקל ללא מאמץ) דבר זה מאפשר לי שינויי מתאים בתנועה, בטכניקה וביציבה (לאנשי הבוג'ינקאן: ביצוע "במפן-פוגיו"...).

והעיקר מבחינתי: כל המרכיבים האלו לא מתקיימים בעבודה/אימון ששם את המהירות כמטרת העל שלו, אבל ברור לי (גם מנסיון האופנועים שלי) שברגע שהטכניקה הוטמעה בגוף המהירות תופיע לבד בזמן אמת, כאשר תידרש ההאחדה (unification) של גוף ונפש.

לבסוף, חשוב לי להדגיש ולהבהיר:

אין תחליף להתנסות בקרב אימון (ראנדורי), כי הקרב מאפשר לאדם לבחון את עצמו, עד כמה החומר הנלמד הוטמע בגופו ובנפשו. אבל גם בראנדורי יש לשמור על העקרונות שנלמדו באימונים, ואסור לגלוש ל-"תחרות מהירות"! מנסיוני, ראנדורי גורם לאנשים רבים לגלוש ל-"תחרות כוח ומהירות", האגו מושך וגורר אותם... אסור להגיע למצב הזה! הראנדורי הוא המבחן ואחד השיעורים הטובים ביותר, לפני קרב האמת; הוא מאפשר לי לבחון את כל היבטי הלימוד של הבוג'ינקאן – החל מהיבטים טכניים ועד נפשיים. אבל – וזו אחריות וחובת המורה – על הראנדורי להתקיים בפיקוח צמוד והדוק ולהתאים למטרת האימון ולרמת השליטה של המתאמנים ועל כולנו לזכור שהראנדורי אינו "במקום למידה", הראנדורי הוא גם לא תחרות. הראנדורי הוא מבחן עצמי למתאמנים, שבא להציב בפניהם את הנקודות בהם עליהם להתמקד ביתר שאת באימונים הסדירים.
עבודה/תנועה מהירה אינה דבר שלילי. לפעמים, בעיקר בעת קרב אמת, נדרשת תנועה מהירה, לכן רצוי לתרגל זאת גם באימון. אבל, לתפיסתי תלמיד צריך קודם כל לרכוש מיומנות גבוהה בכל שאר מרכיבי האמנות (ובעיקר בנושא הדיוק והמיקום), לפני שהוא מתחיל בעבודה מהירה. כי הכנסה מוקדמת מידי של עבודה מהירה לתוך מערך האימונים יצור תלמידים חסרי דיוק ועם הבנה גרועה על מהות עבודת הנינפו-טאיג'וצו.