מאת: ד"ר מסאקי האצומי.
אנשים שלומדים אומנויות לחימה נוטים לחשוב שהם בני אדם הגונים וצודקים; שיש להם פילוסופיה נכונה ושהם פועלים ומתנהגים נכון. אבל מה אנשים אחרים חושבים עליהם?
יום אחד צפיתי בתוכנית אירוח עם סופר אומנות לחימה בטלוויזיה. הסופר, שלא נראה כאילו הוא באמת יודע משהו על אומנויות הלחימה, נראה כל כך חלש, אבל דיבר כאילו היה סייף גדול. כותבי הרומנים המודרניים האלה הופכים מהר מדי לסייפים גדולים. אני לא יודע אם יש להם בעיה, או שהבעיה היא בתקשורת ההמונים. סופרים שאינם לומדים או מתרגלים אומנויות לחימה לא יכולים לדבר על הדרך של אומנויות הלחימה או התנועות של אומנויות הלחימה. חלקם אפילו מפריעים לאנשי המקצוע שלומדים או מתאמנים באומנויות לחימה. אני קורא לסופרים מהסוג הזה מגלומניים. אני תוהה מדוע תקשורת ההמונים מאפשרת למבקרים החובבים הללו להיות בעלי דעה על אמנויות מסוימות. זה עולם תזזיתי. שמעתי שהסופרים, החוקרים, אנשי הפעלולים ואומני הלחימה התווכחו על סצנות המוטו-דורי ב-N.H.K. (ערוץ הטלוויזיה הכי גדול ביפן. ש.ר), בסדרת הטלוויזיה "Haru no SakaMichi". בעיני, אתה צריך לסכן את חייך כדי לעשות מוטו-דורי נגד חרב אמיתית. ישנו שיר שמתאר את הרצון והלב של מוטו:
'הגיהנום טמון מתחת לחרב המונפת, רק צעד פנימה ויהיה גן עדן'.
כשאתה מתמודד עם החרב, אתה צריך אומץ. האדם שלא יכול להשיג אומץ אמיתי בדרך כלל משיג אומץ מזויף, (תזזיתי) על ידי שימוש במשקאות חריפים או סמים. שוחחתי פעם עם אמן לחימה אחד, שאמר לי: "האצומי סאן, פגשתי הרבה מורים לאמנויות לחימה, אבל הרבה אמני לחימה הם עצבניים. "אתה מתכוון למחלת רדיפה או להיותם רגישים ומושפעים מניצחון או הפסד?"
"כֵּן."
"כשאני רואה את המורה שלי, טקמאצו סנסיי, אני יכול לדעת שהמחלה של אומנויות לחימה היא חשיבת-יתר, והיא תפחת מאוד אם נתאמן מספיק. הוא אומר שזו חולשה שכלית, והוא די טוב וחזק מאוד".
יש מקרים שבהם אמן לחימה יכול לצאת מאיפוס, כמו במקרה של פיתוח מגלומניה, תסביך נחיתות, מחלת רדיפה ורגישות יתר (chusatsu moso), מה שגורם לך לחשוב שמישהו מנסה לתקוף אותך. אם למשל אם אתה הופך למגלומני, אתה חושב שאתה חזק וגיבור. מצב של תסביך נחיתות אתה יכול לפתח אם תמשיך להפסיד בהתמדה. זה יכול לגרום לך לחשוב שאתה לא טוב בכלל, או שאין לך את הכישרון להיות אמן לחימה. מחלת רדיפה גורמת לך לחשוב שהיריב שלך חזק יותר. Chusatsu moso גורם לך לחשוב שמישהו מנסה לתקוף אותך כי יש לך הרבה נקודות תורפה. זוהי אחת ממחלות הנפש אשר לכל אחד יהיו אם הם בתהליך של לימוד.
רק אדם שנמצא ב"עולם התזזיתיות" ויכול לצאת ממנו יכול להיות מאסטר.
אומרים שאמני החרב הגדולים למדו זן. אבל הייתה תקופה אפלה של זן בהיסטוריה של יפן. הנזיר איקיו חי באותה תקופה ברוח הזנחה כינה את עצמו "פוקיו" (משוגע). אפשר לפרש שיגעון ואומץ כאותו דבר.יום אחד, שוגון אשיקאגה בא לבקר את איקיו כדי לעשות תיקון למנהגיו הרעים. כמרים אחרים התחילו לרעוד ולפחד בשל נוכחות השוגון, אבל אייקיו הוריד את כובעו ונעמד על מקום גבוה מהשוגון ועמד לתת לו את כובעו. אחד מחסידיו של השוגון היה נסער מאוד והניח את ידו על ידית החרב שלו, מוכן לשלוף, אבל עצר בעדו כאשר חשב שמוטב שלא יגרום לשפיכות דמים לפני המזבח הבודהיסטי. במקום זאת הוא הושיט את ידו כדי לקבל את הכובע עבור השוגון. איקיו אמר אז: "אני לא יכול לתת את הכובע הזה לחסיד כמוך. אני אתן אותו ישירות לשוגון." זו דוגמה לאומץ עם הומור.
+++
ישנן צורות רבות של kyo (חוסר יציבות נפשית). למשל: היפרדות/ניתוק - שינוי של טכניקות או אומנות לחימה כדי לחפש מורה טוב יותר. דיכאון - אדם שמחייך (חש סיפוק) לאחר שתקף מישהו. איבוד-דעת/חוסר מחשבה - מי שתוקף את שטחו של היריב בעצמו. אלכוהוליסט - אדם שלא יכול להחזיק את החרב מבלי ששתה משקאות חריפים וכו'. כל מי שישתגע מהתזזיתיות ואז יחזור למצב הרגיל ומאוזן יהפוך למומחה אמיתי. אני אומר לתלמידים שלי אם הם יכולים לבצע התרכזות נפשית, להפוך לסוג של סכיזופרנים או בעלי פיצול אישיות, או אם הם יכולים לא לזהות את קיומם של היריבים מכל כיוון (הערה שלי: לדעתי יש כאן בעייה/טעות בתרגום מיפנית לאנגלית וכוונת האצומי היתה לומר - אני אומר לתלמידים שלי שעליהם ללמוד ולהתאמן בביצוע התמקדות נפשית, כדי לא להפוך לסוג של סכיזופרנים או בעלי פיצול אישיות, או כדי לדעת לזהות את קיומם של היריבים מסביבם).
יש נטייה לאמני לחימה מודרניים לא להתאמן לבד, לא לבצע אימוני בדד. פעם התאמנתי לבד, כשהמורה שלי לא היה בסביבה וגיליתי את הסוד בעצמי. נשארתי בהרים והתאמנתי עם העצים, חיות הבר והטבע. התאמנתי בשימוש ב-taihen-jutsu נגד עצים. כשהתאמנתי נגד חיות בר, קראתי תחילה את מחשבותיהן ואז חבטתי בהן באגרופים או בעטתי בהן. התאמנתי נגד שינויי הטבע, ולמדתי לחזות אותם ולנצל את השינויים.
למרות זאת, עדיף להיות עם המורה שלך. אבל אם המורה שלך לא טוב, אתה לומד רק את הצורה, ומסיים עם אומנויות לחימה של רובוט. אגב, יש לברך על הספר רב-המכר שנקרא "A LAISSEZ-FAIRE POLICY" כי הגישה הזו יכולה להעניק לכם יצירתיות רבה. אם יש לי תלמיד שלא לומד, אבל נהנה מאומנויות לחימה, אני משאיר אותו בשקט. אני לא אומר לו כלום ואני אפילו לא מאמן אותו. אבל אם הוא עדיין אוהב אומנויות לחימה, הוא מתאמן לבד ומתחיל ללמוד משהו. אם מלמדים אותו יותר מדי, זה לפעמים לא עובד. Oh Yomei ידע מראש שאנשים מגיעים אליו בשל הידע שלו ב- do-in-jutsu (ראה הרחבה בסוף המאמר המתורגם. ש.ר) שלימד, אבל הוא חשב שללמד את זה לא עושה טוב לאנשים ולכן הוא הפסיק ללמד. אם אתה עושה יותר מדי, מלמד יותר מידי, נותן יותר מידי, זה לא טוב. זה אותו דבר לגבי אומנויות לחימה. אני לא מלמד טכניקות מתקדמות אמיתיות אלא אם כן הן מיועדות לתלמידים מתקדמים. הסוד הוא לא מספר הטכניקות. מדיניות/גישת ה- "לייסה-פייר" היא שיטה שנולדה מהבנת ה-"כלום". החברה המודרנית, המחפשת רק את השיטה שנולדה מ-"משהו", הופכת אנשים לחסרי תועלת.
לפעמים אני אומר לתלמידים שלי שעדיין בשלב הלמידה: "אני לא אוהב את הדרך שבה אתם לומדים כי אין לכם מטרה. אני אלמד אתכם: ראשית, תתאהבו בנינפו. ההתאהבות תוליד הכל. אם אתה מתאהב, אתה יכול להתאמן לבד. משם, אתה מתחיל ללמוד הכל. הרבה זרים מגיעים אליי, אז התחלתי ללמוד שפות זרות, היסטוריה של אומנויות לחימה, מחשבות, דת, פילוסופיה, פסיכולוגיה, כימיה, פיזיקה וכו'. אתה מתחיל ללמוד לבד. אז זה לא חשוב אם אתה טוב או רע במשהו, כמו בבודו; פחות חשוב כמה טכניקות לימדו אותך או כמה אתה יודע. חשוב יותר ללמוד את האמת של המשחק על ידי אימון עצמי. "החיים עצמם הם תרגול", זו האקסיומה/האמיתה, שאני אומר לעצמי ולתלמידים שלי. כמובן שהכי חשוב שתהיה קשוב. קשיבות מאפשרת לך דרך להתאמן כדי לא להסתבך בבעיות.
מאי, 1995.
הנ"ל הנו תרגום מהספר היפני, Hiden no Togakure Ryu Ninpo, או Secret Togakure Ryu Ninpo, מאת Soke Masaaki Hatsumi. כמו תמיד, ערכתי אותו רק דקדוקית והשארתי את התוכן בדיוק כפי שנכתב על ידי סוקה.שידושי קן הארדינג
תרגום ועריכה: שי רגב.
(ברצוני לציין שהמאמר האנגלי הינו תרגום מיפנית ולדעתי התרגום לקוי במקצת, לכן הרשתי לעצמי לשנות מעט את הגרסה העברית, עפ"י הבנתי את התוכן, כך שיהיה הגיוני ו"סביר" יותר)
הבהרה: כל ההדגשים במאמר הם שלי, והדגשתי אותם כי בעיני הם בעלי חשיבות גבוהה במיוחד.
הרחבה שלי:
בהקשר של Bujinkan ואומנויות לחימה יפניות מסורתיות, Chūsatsu Mōsō (中察妄想) הוא מושג הקשור להלך רוח ולתפיסה. ניתן לחלק את המונח כך:
-צ'ו Chū (中): פנימי, אמצעי או מרכזי.
-סאצו Satsu (察): התבוננות, תפיסה או הבחנה.
-מוסו Mōsō (妄想): אשליה או דמיון מוטעה.
### משמעות:
צ'וסאצו מוסו (Chūsatsu Mōsō) מתייחס לרעיון של התבוננות פנימית וביקורת עצמית מוגזמת או כזו שתקועה במצב של בחינה עצמית או דמיונות, עד לנקודה שבה היא מעוותת את התפיסה והפעולה. בהקשר של אומנויות לחימה, זה יכול להתבטא כ:
1. מחשבה יתרה:
ניתוח יתר של מצבים, אסטרטגיות או טכניקות, מה שעלול להוביל להיסוס ולהחמצת הזדמנויות בלחימה או בחיים.
2. אשליות או שיקול דעת מוטעה:
מתן אפשרות להנחות או לדעות מוקדמות להעיב על שיקול דעת מדויק, מה שמוביל לטעויות או פגיעויות.
3. שיתוק על ידי ניתוח:
היות האדם כל כך שקוע במחשבות או בפחדים עד שהוא לא מצליח לפעול בנחישות או ביעילות.
### חשיבות באמנויות לחימה:
בענפי לחימה כמו Bujinkan, מוח צלול ומסתגל חיוני להישרדות. חשיבה יתרה או לכידות באשליות עלולים להזיק מכיוון ש:
- לחימה דורשת נוכחות ויכולת הסתגלות, לא היסוס או הסחת דעת.
- הערכה שגויה של כוונה או יכולת של יריב עקב אשליה עלולה להוביל לטעויות קטלניות.
- האופי הזורם של הלחימה אומר שצריך לפעול באופן אינסטינקטיבי, לא על סמך רעיונות נוקשים או מנותחים מדי.
### יישום בהדרכה:
בבוג'ינקאן מעודדים את המתרגלים לטפח את ה- Zanshin (残心), מצב של ערנות ומודעות נינוחה, במקום ליפול לתוך Chūsatsu Mōsō. זה מושג באמצעות שיטות עבודה כגון:
- פיתוח אינטואיציה ותגובות רפלקסיביות באמצעות אימון חוזר.
- שמירה על התמקדות ברגע הנוכחי ולא בתרחישי "מה אם" היפותטיים.
- למידה לשחרר את האגו, הפחד או ההתקשרות לתוצאות.
על ידי התגברות על ה- Chūsatsu Mōsō, אמני לחימה יכולים להגיע למצב נפשי מאוזן המאפשר להם לתפוס את המציאות במדויק ולפעול בנחישות הן בקרב והן בחיים.
Komentarze