top of page
תמונת הסופר/תShai Regev

דרגות, אגו ולמידה


לפני כחודש כתבתי על הדרגות בהקשר הפרטי שלי - מה עושה לי הדרגה. בעקבות שיחה שהיתה לי לאחרונה עם חבר שהבן שלו מתאמן אצל מורה/שיטה בה נהוגה חלוקת דרגות (וחגורות) רבות, אני רוצה להביע את עמדתי ומחשבותי בנושא.

ראשית, הבהרה והקדמה: לאלה שלא יודעים, כל נושא החגורות הצבעוניות הנו תופעה מודרנית יחסית, שהביא לעולם קאוואישי, תלמיד של ג'יגורו קאנו, מייסד הג'ודו (ראו כאן את אחד ההסברים וכן כאן). רוב אמנויות ושיטות הלחימה בעולם אימצו את המידרג של קאוואישי, אולם חלק גדול משיטות ואמנויות הקוריו (אמנויות הלחימה העתיקות ביפן, עליהן נמנה גם הנינג'וצו) לא אימצו מדרג זה, ולהן מדרג דרגות אחר (על המידרג בנינג'וצו ראו כאן).

אולם מטרת מאמר זה אינה לדון בדרגות הנהוגות ובהיבטים הייצוגיים שלהן, אלא בגישה בה אני מאמין ומדוע החלטתי ליישמה בדוג'ו קרקל:

בעבר למדתי מספר שיטות ותחת מספר רב של מורים, כמעט בכל המקומות בהם למדתי היתה נהוגה "שיטת קאוואישי" וברוב הדוג'ואים מעבר דרגה היה כרוך במבחן יכולת חד-פעמי. בכל המקומות הללו החבר'ה התכוננו והשקיעו המון לקראת המבחן והיו מאושרים וגאים מאוד כאשר עברו. בכל המקומות הללו מעבר חגורה לווה גם במעמד מיוחד (בעיקר אם קיבלת "חגורה שחורה"...). המאמץ למעבר המבחן היה עצום (אני זוכר שכדי לעבור מבחן לחגורה חומה בג'וג'וצו מודרני - או MMA, כפי שיש שיכנו זאת היום - אותו למדתי לפני שהגעתי לנינג'וצו, הייתי מתאמן לפחות פעמיים נוספות בשבוע, מעבר לשעות וימי האימון הרגילים, כאשר לצורך כך נאלצתי לישון 2 ערבים בשבוע אצל החבר שהקדיש לי מזמנו וכוחו, כדי שישמש לי כבן-זוג לאימון ולמבחן). לכן, אך טבעי הוא שרוב האנשים חשו גאווה עצומה על המעבר. וזה הדבר המסוכן! הגאווה היא אם כל חטא בחיים בכלל ובלחימה בפרט! בחיים הגאווה מונעת ממך ללמוד ולהתקדם, ובלחימה היא תגרום לך לזלזל ביריב, דבר שבעימות אמת עלול לעלות לך באבדן חיים. עקרונות אלו - הצניעות, כיבוד האחר ו-"הייה תלמיד נצחי" - הינן עקרונות יסוד בנינג'וצו ובבוג'ינקאן!

לצד כל זאת, שנות הלימוד שלי באקדמיה (כ-11 שנים מחיי ביליתי במוסדות הללו) לימדו אותי להעריך מאוד את תועלתה של העבודה המתמשכת - "העבודה הסמינריונית", עבודת המחקר - ואת בזבוז הזמן וחוסר התועלת האמיתית שבמבחן חד-פעמי שבעיקרו הוא שינון ודיקלום, ולא חשיבה עצמית.

כל הסיבות הללו גם יחד הביאו אותי להחלטה שבדוג'ו שלי מערך הדרגות יהיה כמו אצל המורה שלי - דאי-שיהן דני ווקסמן וכמו שנהוג בבוג'ינקאן ביפן - אצל השיהאנים ואצל האצומי סנסיי. לכן אין דרגות צבעוניות ("שיטת קאוואישי"), אלא רק לבן, ירוק ושחור, כמינהג הבוג'ינקאן, ולכן אין "מבחני דרגה", אלא דרגה המוענקת כתוצאה מהתבונות ומעקב ארוך ומתמשך אחרי התלמיד, התקדמותו ועבודתו. ולכן הדרגה היא תוצאה של מאמץ מתמשך ולא תוצר של מאמץ שינון ממוקד וחד-פעמי.


42 צפיות0 תגובות
bottom of page