After the Hebrew version there's the English version

הפעם אני רוצה לדבר על ההזדמנויות שאנו מקבלים בקרב (וזה נכון גם לחיים). על "יצירת הזדמנויות" ועל ניצול ההזדמנויות. שתיהן קשורות לדעתי לסבלנות.

לדעתי ומניסיוני, הסבלנות היא תכונה מאוד חשובה, בעיקר בקרב. הרבה מאוד אנשים (וגישות לחימה) חסרים אותה והם מנסים להגיע מהר מידי למנה-האחרונה, למכה המכרעת. חשוב להכריע את היריב מהר ככל האפשר בקרב ולא טוב "לשחק", אבל חשוב יותר לזהות את המועד, את הרגע הנכון לפעול ולא "להוציא את התבשיל לפני שהוא מוכן". הגישה שלנו בבוג'ינקאן, כפי שאני למד מהמורים שלי, היא לחכות להזדמנות הנכונה, לתת ל"מנה האחרונה" להופיע לשולחן ולא להיחפז להגיע אליה. רבים מאוד רוצים לסיים את הקרב מהר ככל האפשר. כאמור, זה טוב ונכון, אבל לפעמים חיפזון רב מידי ועבודה בנוסח "מכבש דרכים", הדורס ורומס ולא מתחשב במכשולים העומדים בדרכו, מייצרת טכניקות נמהרות, שגויות ורשלניות. לעומת זאת, גישת עבודה "סבלנית", גישה הממתינה ל"מתנות" שנותן לנו היריב הינה חסכנית אנרגיה, מדויקת יותר וגם בטוחה ומוגנת יותר.

חשוב להבין את ההבדלים בין 2 הגישות וחשוב שכל אחד יצליח לאפיין את עבודתו ואופיו ולהבין שעליו ללמוד לעבוד בשתי הגישות, בהתאם למה שנכון בשטח.

ב-"גישה הסבלנית" אתה לא "מסתער כמו מכבש", אתה לא "מתאבד על היריב", אלא פועל כמו שחקן שחמט: בודק ולומד את היריב ואת דרכיו בטרם תפעל ("שירבה" - Shirabe - ביפנית). אתה ממתין לרגע בו היריב "מגיש לך את עצמו על מגש" ואז אתה פועל. למשל: כאשר היריב תוקף, הוא פותח פתחים. עליך ללמוד לזהות אותם ולנצלם! עליך לזהות את הפתח ואז להיכנס ולהכות/לפעול בצורה מדויקת. אין לבזבז כוח מיותר, אין לפעול במהירות רבה מידי. הדיוק חשוב מהמהירות ומהכוח.

מצב של "סטאטוס-קוו", בו שני הצדדים עומדים אחד מול השני ובוחנים זה את זה הוא מצב מסובך יותר. זה מצב בו היריב מוגן טוב יותר והראשון שיתקיף יפתח למעשה את הגנתו. כאן חשוב מאוד לנטרל את האגו, שדוחף אותנו לעיתים להתקיף "ולסיים את העימות" ולחשוב נכון ובצורה קרה: מדוע להתקיף בכלל? האם העימות הוא חיוני? האם ההתקפה חיונית? ומה רע בקיום סטאטוס קוו, ב-"ניפוח נוצות" וסיום העימות ללא קרב? זכרו את "המלחמה הקרה" בין רוסיה לארה"ב: במשך עשרות שנים כל צד "ניפח נוצות" ופיזר איומים למכביר, אבל אף אחד לא תקף. ובסוף בא הפיוס... אי-התקפה מעלה את הסיכוי לפיוס מהיר וטוב.

אבל אם אין ברירה, ויש צורך בהכרעה, אל תסתער כמו פר עיוור! אל "תתאבד", אלא המתן ופעל על פי אותו עיקרון עליו כתבתי קודם: המתן לרגע הנכון, לרגע בו היריב לא מרוכז, חושף הגנה ואז תיכנס. אבל אל תפעל בנחפזות, אל תנסה להגיע מהר מידי למנה האחרונה, המתן בסבלנות וקח אותה ברוגע ובתזמון הנכון.

This time I want to talk about the opportunities we get in combat (which is also true of life). About "creating opportunities" and exploiting opportunities. Both have to do with patience. By my opinion and experience, patience is a very important trait, especially in battle. Many people (and combat approaches) lack it and they try to get too fast for the last dose, the decisive blow. It is important to defeat the opponent as soon as possible in the battle and not to "play", but it is more important to identify the time, the right moment to act and not "take out the dish before it is ready." Our approach in the Bujinkan, as I learned from my teachers, is to wait for the right opportunity, to let the "last dose" appear at the table and not rush to reach it. Very many want to finish the battle as quickly as possible. As noted, this is good and correct, but sometimes too much haste, and work like a "road roller", which tramples and tramples and does not take into account the obstacles that stand in his way, produces hasty, erroneous and negligent techniques. On the other hand, a "patient" approach, an attitude that waits for the "gifts" given to us by the adversary, is more energy efficient, more accurate and safer and more protected. It is important to understand the differences between the two approaches and it is important that each one succeeds in characterizing his work and character and understand that he must learn to work in both approaches according to what is right in the field. In "The Patient's Approach" you do not "attack like a roller," you do not "commit suicide," but rather act like a chess player: check and learn your opponent before he acts. (Shirabe, in Japanese). You wait for the moment when your opponent "puts himself on a tray" and then you act. For example: when an opponent attacks, he opens openings. You must learn to identify and take advantage of them! You must identify the opening and then enter and hit/act accurately. Do not waste unnecessary power, do not act too quickly. Accuracy is more important than speed and power. A situation of "status quo," in which both sides stand opposite each other and examine each other is a more complicated situation. This is a situation in which the opponent is better protected and the first attacker will actually open his defense. Here it is very important to neutralize the ego, which sometimes forces us to attack and "end the confrontation", and think correctly and coldly: Why attack at all? Is the conflict essential? Is the attack essential? And what is wrong with maintaining a status quo, "feathering feathers" and ending the confrontation without a fight? Remember the "cold war" between Russia and the United States: For decades, each side "inflated feathers" and spread a lot of threats, but no one attacked, and in the end, appeasement came... Non-aggression raises the chance for a quick and good reconciliation. But if there is no choice, and there is a need to make a decision, do not storm like a blind bull! Do not commit suicide, but wait and follow the same principle that I wrote earlier: Wait for the right moment, for the moment when the opponent is distracted, reveals a defense and then enters. But do not act in haste, do not try to get too fast for the last dish, be patient and take it calmly and at the right time.