6. הצידוק לדרגות באמנויות הלחימה - המשך. justification for martial arts degrees - continuation

At the bottom of the page, you will find the text in English

2. שאלת ה-"איך" (לדרג)?

לדעתי לדרגות יש מספר מטרות והצדקות, תלוי בתחום העיסוק:

בתחום הצבאי ובמבנה מדורג (היררכי) הן נועדו לציין את תפקידו של האדם בתוך הפירמידה. למשל: מפקד כיתה, מפקד מחלקה, מפקד פלוגה וכן הלאה.

אבל ב-"מבנה שטוח" אין דרגות, אלא לכל היותר יש הישגים ואדם נמדד, מוערך ומתוגמל על פי הישגיו. אפילו חייל שהוכיח הצטיינות בקרב מקבל ממפקדיו עיטור (ולא בהכרח מועלה בדרגה), וכך ספורטאי שניצח בתחרות מקבל מדליה וכו'. אבל כאשר הלחימה הופכת לאמנות וכאשר הלוחם הופך לאמן, ואין קרבות בהן הוא יכול להוכיח את כישוריו ואין מערכת צבאית-מדרגית בה הוא יכול לטפס במעלה סולם הפיקוד והדרגות, מתעוררות שאלות רבות, כמו: איך והאם יש צורך לתגמל אותו על מאמץ? על וותק ונסיון? על התקדמות בלימוד?

שאלה נוספת שמתעוררת, כאשר הלחימה הופכת לאמנות, היא: מדוע? מדוע אמן צריך "להוכיח כישרונות"? וכיצד ומי יכול וצריך להעריך כישרון של אמן?

נדמה כי שתי השאלות הן שאלות פתוחות, שאין הסכמה גורפת על אף אחת מהן ואני אשמח ברצון לפתוח את הנושא לדיון.

שאלת ה-"איך" אינה פשוטה ואין פתרון אחד עבורה. למעשה, אין דרך מוסכמת אחת להענקת דרגות באמנויות הלחימה ואפילו בין מורים שונים מאותה שיטה קיימת לעתים שונות בצורת הענקת הדרגה. יש שיטות ומורים המעניקים דרגות על-פי לוח-זמנים או וותק, אחרים מעניקים על-סמך תחרויות וקרבות, על סמך מבחנים ועוד.

שאלת ה-"מדוע" היא שאלת השאלות לדעתי, והתשובה נמצאת הן בתחום הפסיכולוגיה האנושית והן בתחום החינוך, לכן לדעתי היא אחת מאבני-הבסיס של תפיסת-העולם והפילוסופיה של השיטה והיא אחד הגורמים המרכזיים באמצעותם שיטה מעצבת את אישיות התלמיד.

שאלת ה-"מדוע" (לדרג) זוכה לשני מענים.

1. מענה האמנויות המסורתיות: אין צורך בדירוג. יש סיווג, ומבנה האירגון הוא מבנה של "חלוקה רוחבית" – כולם שווים ו-"יש כאלה שיודעים יותר, והם חולקים את הידע עם האחרים".

2. המענה המודרני: יש צורך בדירוג, ולכן מקיימים מבנה ברור של דרגות והיררכיה לינארית-אנכית.

אם אפשט את האפשרויות העומדות בפני המורה, למתן דרגות או ציונים לתלמידיו, אני מוצא הקבלה לעולם האקדמי:

- דרך אחת היא דרך "המבחן הכמותי/המתמטי": כלומר להפוך את הלחימה לספורט, הכולל תחרויות ופרסים, ואז ההתקדמות והערכת הלוחם הינה על-פי כמות הניצחונות שלו (גם משחק הגו, ממנו אימץ קאנו את מערך הדרגות שלו, הנו ספורט בו הדרגות מבוססות על ניצחונות בתחרויות...). הבחירה בדרך זו עונה גם על שאלת ה-"מי יכול להעריך". היא פוטרת את המורה מהעבודה הקשה של ההערכה ומעבירה את השרביט לבחינה האובייקטיבית, הנמדדת בנקודת זמן אחת ובשאלה אחת: "ניצחת (בקרב/תחרות אחד או 2 או שלושה) - עברת!".

- דרך אחרת היא דרך "המבחן האיכותני", דרך "הוכחת יכולת". למשל היכולת הטכנית, הנמדדת בביצוע טכניקות (קאטות), או כל גורם/פרמטר אחר היכול להעיד – לדעת מורי התלמיד – על מידת הבנת והפנמת החומר על ידו. גם כאן ישנו מבחן נקודתי, בו ביצועי התלמיד עומדים לשיפוט.

3. את הדרך השלישית אני מכנה "דרך העבודה הסמינריונית" (זכר ללימודי באוניברסיטה...). גם כאן המדידה היא איכותנית, אבל המבחן אינו נקודתי, אלא מתמשך על תקופת זמן בלתי מוגבלת. כמורה זו הדרך המאתגרת ביותר למתן הערכה לתלמיד וכתלמיד לשעבר באוניברסיטה, זו הדרך המלמדת, המעניינת והמאתגרת ביותר, שהשאירה בי את הכי הרבה ידע ומשקעים לימודיים ולדעתי זו גם הדרך של שיטות הקוריו ושיטות הסיווג המסורתיות באמנויות הלחימה.

2. The question of "how-to" (rank)?

I think the ranks have a number of goals and justifications, depending on the field of practice:

In the military field and in a hierarchical structure they are intended to indicate the role of man within the pyramid. For example a squad commander, a division commander, a platoon commander and so on.

But in "flat structure" there are no degrees, but at most there are achievements and a person is measured, valued and rewarded according to his achievements. Even a soldier who has shown excellence in the battle receives a decoration from his commanders (and not necessarily promoted in rank), and thus an athlete who wins the competition receives a medal. But when the fighting becomes an art and when the warrior becomes an artist, and there are no battles in which he can prove his skills and no military-Scalable system in which he can climb the command ladder and ranks, many questions arise, such as: How and why is it necessary to reward him for effort? on seniority And experience? About progress in learning?

Another question that arises when the fighting becomes art is: Why? Why does an artist have to "prove his talent"? And how and who can and should appreciate an artist's talent?

Both questions seem to be open-ended questions, with no overwhelming agreement on either, and I would love to open the topic for discussion.

The "how" question is not simple and there is no one solution for it. In fact, there is no single agreed-upon way of awarding martial arts degrees, and even between different teachers of the same method sometimes exist variances in the form of grading. There are methods and teachers who rank according to schedule or seniority, others give based on competitions and fights, based on tests and more.

The question of "why" is the big question in my opinion, and the answer lies in both human psychology and education, so in my opinion, it is one of the cornerstones of the worldview and philosophy of the method and is one of the key factors through which method shapes student's personality.

The question of why (to rank) receives two answers.

1. The traditional Arts Answer: No grading required. There is a classification, and the structure of the organization is a structure of "lateral division" - all equal and "those who know more, share knowledge with the others".

2. The Modern Answer: Ranking is needed, so there is a clear structure of degrees and a linear-vertical hierarchy.


If I simplify the options available to the teacher, to give grades or grades to his students, I find parallels in the academic world:

- One way is through the " quantitative/mathematical test": to make fighting a sport which includes competitions and prizes, and then progress and warrior appreciation are based on the number of wins (even the Go game, from which Kano adopted his rank system, is a sport in which ranks are based on winning competitions...). The choice in this way also answers the question of "who can evaluate". it dismisses the teacher from the hard work of the assessment and passes the baton to the objective examination, which is measured at one point in time and with one question: "You have won (in one fight/competition or two or three) - you have passed!".

- Another way is through the "qualitative test", through "proof of ability". For example, the technical ability, which is measured by performing techniques (Katas), or any other factor/parameter that can - according to the student teachers - testify to the degree of understanding and internalization of the material by him. Here, too, there is a point test in which the student's performance is subject to judgment.


3. The third way I call "the seminar way" (trace of university studies...). Here too, the measurement is qualitative, but the test is not on the spot but is continuous over an indefinite period. As a teacher, this is the most challenging way of providing student assessment and as a former student at the university, it is the most instructive, interesting and challenging way that has left me with the most knowledge and scholarly experience and in my opinion, it is also the way of the Kuryo methods and traditional martial arts classification methods.

105 צפיות

E-mail: shai.budo@gmail.com Tel: 050-6218325 

© 2016 by Bujinkan Caracal Dojo.