מורה? תלמיד? A Teacher? A Student?

August 20, 2016

בחיים מלמדים אותנו שיש "תלמידים" ויש "מורים": כל עוד אנו "תלמידים" עלינו "לשתוק ולעשות", להקשיב וליישם. מבלי לערער ומבלי לפקפק. אבל מרגע שאנו הופכים ל-"מורים" עלינו ללמד ולהעביר את המסר והתורה לאותם "תלמידים" חסרי ידע (ובינה?). אנו - המורים - הננו לכאורה "בעלי הידע", אנו יודעים מה לעשות, מה ללמד, מה נכון ומה לא נכון, ואילו הם - התלמידים - תפקידם הוא להיות כלי הקיבול (השותק והמהנהן בהסכמה) לכל החכמה והידע שאנו מעבירים להם. אבל האם זה כך? האם בהכרח העובדה (או התואר?) שאני "מורה" הופכת את התלמיד ל-"חסר ידע" ול-"כלי קיבול לחוכמתי"? האם בהכרח העובדה שאני נקרא "מורה" הופכת אותי ליודע כל? ואולי זה לא כך? אולי יש מקום גם למורה ללמוד מהתלמיד? אולי המורה אינו בהכרח "היודע כל"? ואם זה כך, והמורה אינו "היודע כל" והתלמיד אינו בהכרח "כלי ריק", אז מה עושה אותי למורה ואותו לתלמיד? בשבועיים האחרונים, מהלך האימונים בדוג'ו בגבעת-עדה עברתי חוויה שגרמה לשאלה זו לצוף, ואני רוצה לחלוק איתכם את החוויה וגם את התובנות, שאולי יגרמו לכם למחשבה שניה על כל נושא "התפיסות המקובלות" ובכלל על יחסי מורה-תלמיד.

הכל התחיל לפני שבועיים, כאשר במהלך האימון, בו עבדנו ותרגלנו טכניקות של התקפה והגנה, החל אחד המתאמנים המבוגרים והוותיקים יחסית (שהגיע אלינו משיטה אחרת) לגלות "חוסר נחת" מהתרגילים ואופי התרגול. חוסר הנחת הלך וגבר עד שעבר אפילו לוויכוח במהלכו ניסיתי להסביר את ההיגיון בצורת העבודה והאימון הנוכחית. הבחור לא השתכנע ואני חשתי תסכול מן העובדה שלא הצלחתי להעביר לו את התפיסה ואת ההבנה. היו לי מספר ימים לחשוב על הנושא, ולקראת האימון הבא החלטתי שאני נותן לאותו תלמיד "להוביל את האימון": בתחילת האימון הודעתי לחבר'ה (כולם מבוגרים וותיקים בנינג'וצו ובשיטות נוספות) שהיום אותו תלמיד מכתיב את צורת ואופי האימון, וכך היה. האימון היה שונה מאוד מהרגיל - אימון "חזק", מהיר, רנדורי במקצבים גבוהים, קרבות פול קונטאקט. ובקיצור - "לא כפי שמקובל בהומבו דוג'ו ביפן". בתום האימון, לפני הקידה, כינסתי את החבר'ה וניתחנו את האימון, שיתפתי בחוזקות ובחולשות שגיליתי אצלי, וכל אחד דיבר על תחושותיו ומסקנותיו. למרבה הפלא החבר'ה הגיעו לשתי מסקנות עיקריות:

1. הם נהנו מאוד מהאימון. :)

2. הייתה הסכמה כללית שבמהלך האימון כל אחד גילה את החוסרים/נקודות החולשה שלו, שעליהם עליו לעבוד באימונים הבאים.

אבל ההפתעה הגדולה ביותר הייתה שאותו תלמיד, שבגללו נערך האימון במתכונתו, הסכים עם הגישה שהצגתי לפניו בשיעור הקודם ואילו בי חלחלה ההבנה והמסקנה ש- "וואלה, באמת צריך להכניס את הגישה הזו, את הרנדורי הקרבי, לאימוני הנינג'וצו" ולצד זה התחילה להטריד אותי ביתר-שאת סוגיית הגבול וההגדרה של "מורה-תלמיד" באמנויות הלחימה ובכלל.

ועכשיו - אחרי ההקדמה הארוכה והמתישה הזו - אני מגיע לנקודה:

1. אני סבור שאין באמת "מורה", כתפיסתו הרווחת. אני מעדיף להשתמש בשם "מנחה", כי המנחה מציע כיוון ודרך לתלמיד, ולא כופה עליו.

 

2. אני גם מתקשה להשתמש במונח "תלמיד", בשל הקונוטציות הקשורות אליו (כפי שפירטתי לעיל), ובמקום זה אני אעדיף מעכשיו להשתמש בשם - "מתרגל" או - מתאמן (באמנויות לחימה), כי נראה לי שהעמדה בה אנו מעמידים את "המתרגל" היא פחות כנועה מהעמדה הנדרשת (מסורתית) מ-"תלמיד".

3. כמו שכתב ואמר האצומי סנסיי אין-ספור פעמים: גם אני, כמדריך כבעל דרגה גבוהה, הנני תלמיד ומתרגל והמורים שלי הם כולם. כל אדם וכל סיטואציה בה אני נתקל הם המורים שלי.

4. אז אם כך, מה ההבדל בין "המדריך" למתרגל שמתאמן תחתיו? מה מבדיל אותי מהתלמידים בעלי הדרגות הנמוכות והוותק הקטן יותר בקבוצה? אני חושב שמעבר ליכולות הטכניות, ההבדל הוא *בסבלנות ובסובלנות*, הנובעים מן הוותק והניסיון. סבלנות להמתין שהתוצאות וההבנה יגיעו והסובלנות לקבל את הפקפוקים והשאלות ואי-ההסכמה ואי-ההבנה, וכן - גם הסובלנות לקבל את הטעויות שלי ואת היכולת לבחון את עצמי, מתוך ידיעה שאף אחד - כולל אני - אינו מושלם, ושתמיד יש מה לתקן ולשפר.

 

 

 

Please reload

Featured Posts

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

Recent Posts
Please reload

Archive
Please reload

Search By Tags
Please reload

Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square

E-mail: shai.budo@gmail.com Tel: 050-6218325 

© 2016 by Bujinkan Caracal Dojo. Proudly created with Wix.com