At the bottom of the page, you will find the text in English

אני מתוודה: כאשר ניגשתי לכתיבת המאמר, חשבתי שהדברים די ברורים, שאביא מספר דוגמאות והסברים ואכתוב מאמר בן 2 עמודים לכל היותר. אבל ככל שהתקדמה הכתיבה, הרגשתי כמו ארכיאולוג שחושף שכבה אחר שכבה בתל ארכאולוגי עתיק ומגלה ממצאים חדשים, דרכם הוא לומד על תרבויות מרתקות ולא מוכרות. אבל אי-אפשר לחפור לנצח. במהלך הכתיבה רכשתי המון המון ידע ומידע על תרבות יפן ועל ההיסטוריה של לימודי אמנויות הלחימה בארץ זו, אבל התרומה הגדולה ביותר עבורי היא סימני השאלה שנותרו והשאלות הפילוסופיות שלא זכו למענה ברור. את חלק גדול מהעמדות שאביע בפרק זה יש לקרוא עם סימן שאלה גדול ואין ספק שאדרש לשאלות הללו בהמשך לימודי אמנות הלחימה שלי. אבל אשמח מאוד לקבל הצעות והערות מקוראי המאמר (אני מבטיח שההערות וההצעות יקבלו פרק המשך ואשמח להמשך העמקה ודיונים בנושא).

במהלך הכתיבה התייעצתי רבות עם מספר חברים וחברות (שביקשו להישאר בעילום שם, ואני מכבד את בקשתם), חלקם בעלי הבנה מעמיקה בתרבות היפנית ובאמנויות הלחימה. הדיונים איתם חשפו מספר נקודות מחלוקת ואי-הבנה גדולים שקיימים במערב לגבי נושאים שונים בהם דן המאמר. אין ספק שקיימים פערי תרבות ותפיסות-עולם גדולים מאוד בין המערב למזרח אבל הנושא העיקרי, שלדעתי ייתכן שהוא שגרם "לסטייה" הגדולה של אמנויות הלחימה להיבט התחרותי-הישגי וכן למחלוקות הרבות להן אנו עדים כיום בארץ בנושא הדרגות, הוא הפער בהגדרה השונה של "דרגה" בין התרבות המערבית למזרחית. בעוד שבמזרח משמעות הדרגה היא סיווג "רוחבי" – לכל אחד יש המקום שלו ואין מקום לשינוי אלא על פי כללים מוגדרים (אם בכלל), הרי שבמערב הגישה היא לינארית-היררכית ושינוי-מיקום יכול להתבצע הודות להישגים והצלחות. נקודת מבט שונה זו גרמה מן הסתם לאנשי המערב שנפגשו עם מערכת הסיווג היפנית, לפרשנות שמדובר במערכת תחרותית-הישגית. כך קורה שאנשי מערב רבים מפרשים "דרגה" במונח של היררכיה, בעוד שבמזרח ובאמנויות-לחימה שמשתמשות בסיווג המסורתי, הדרגה משמשת להגדרת כמות הידע שרכש התלמיד מתוך המערך (הקוריקולום) של השיטה ומידת הפנמתו את ההיבטים הפילוסופיים שלה. היבט נוסף, שלדעתי תרם רבות לנושא התחרותיות (ואולי להגברת תופעת האגו) בלימודי אמנויות הלחימה, הוא נושא הביטוי החיצוני של סיווג ידע התלמידים – על ידי החגורות. עד ימי קאנו כאמור, סיווג התלמידים מבחינת השלמת חומרי הלימוד היה פנימי ואף סמוי ברמות הגבוהות. אבל קאנו "הוציא החוצה" את הסיווג וקוואישי בכלל עשה מזה פסטיבל גדול. בכך הם הוציאו לדעתי את "שד האגו מן הבקבוק". אבל בעיקר, לפחות עבור אנשי המערב, שלא מכירים את נושא "הסיווג הרוחבי" היפני, מיקד את תשומת הלב בסממן חיצוני – בחגורה – במקום במטרה הפנימית, האמיתית, שהיא הידע וההתפתחות הפנימית והפילוסופית. אשאיר עם סימן-שאלה את הסוגיה האם זה היה טוב או לא טוב לאמנויות הלחימה. אני חושב שכל אדם צריך לחפש את התשובה הנכונה לו.

לגבי עצם הצורך ב-"מערכת סיווג" בתחום אמנויות הלחימה היפניות, אני סבור שמערכת סיווג זו באה למלא את מקום ההיררכיה והסיווג שהיה קיים במערכת הצבאית ואת הצורך התרבותי היפני בהגדרות וב-"סדר של המרחב" (אגב, את חשיבות הסדר המרחבי אפשר לראות גם היום ביפן, בעיקר בתחום הגינון בגנים המסורתיים וכן באמנות בכלל).

לאחר קריאת אין-סוף מאמרים, דעות ועדויות. לאחר אין סוף שעות של שיחות והתכתבויות עם חברים מכל קצוות העולם, עולה מסקנה ברורה אחת: לאף אחד אין תשובה חד-משמעית מדוע קיימות דרגות באמנויות-הלחימה. יתר-על כן, בקרב הבקיאים בתרבות יפן רווחת הדעה הנתמכת במקורות אליהם נחשפתי, שהדרגות, במשמעותן התחרותי-הישגי המבוסס אגו, הן תופעה מאוחרת שהושפעה ככל הנראה מן הפרשנות המערבית לנושא הסיווג "הרוחבי" הקיים בתרבות היפנית המסורתית.

מה שבטוח הוא זה ש-על משמעות הענקת הדרגות והשימוש בהן באמנות-לחימה מסויימת יכול לענות רק ראש השיטה ומעניק הדרגה (והפרשנות שכל אדם עושה לנושא היא סובייקטיבית לחלוטין)...

אני נוטה לקבל את הדעה שהתרבות והמסורת היפנית, הנוטה לדיוק, סיווג וקיטלוג, יכולה להיות סיבה עיקרית שהביאה למבנה של חלוקת חומר הלימוד לקבוצות, והענקת תעודת-יכולת לתלמיד על פי ההתקדמות שלו בחומר הנלמד ובדרישות בית-הספר. תפיסה זו מתאימה ונכונה בעיקר לאמנויות המסורתיות (הקוריו) ולשיטות הלימוד והסיווג שקדמו למערכת הדאנים שהביא ג'יגורו קאנו לתחום. לגבי האמנויות היפניות המודרניות, לדעתי הסיווג נכפה על רובן על ידי האירגונים האדמיניסטראטיביים השונים, דוגמת הדאי-ניפון ודומיו, וכן הושפעו רבות מהתרבות המערבית ומהמערכת הכלכלית-תחרותית.

כאשר אנו מנסים להבין את עולם אמנויות הלחימה ובעיקר את מערכת הדרגות שלו, מתאימה מאוד ההקבלה למערכת החינוך. הסיכוי שתלמיד אמנויות לחימה ימצא עצמו בעימות פיזי, בו יידרש ליכולות שרכש, הינו נמוך ביותר ולצד התרגול הפיזי, העיסוק באמנויות הלחימה המסורתיות היום הינו במידה רבה בעל משמעויות ותכנים חינוכיים ופילוסופיים. אם התלמיד אינו בוחר בתחום התחרותי-הישגי, שמטרותיו קצרות-מועד ומוחשיות מאוד (ראה הג'ודו התחרותי), אז הוא צועד במסלול לימוד ארוך טווח, שיש סיכוי שיהפוך לחלק מחייו.

את הגיוון הרב באמנויות הלחימה ניתן להקביל למגוון הקיים בתחומי הלימוד הנלמדים במסגרות החינוכיות השונות. בשני התחומים אין אפשרות למדידה זהה ואחידה במקצועות הלימוד השונים ו-"הצלחות" ו-"הישגים" ניתן למדוד רק בתוך השיטה הספציפית ואף בתוך בית-הספר הספציפי ("דוג'ו", באמנויות הלחימה היפניות), ובדיוק כמו במערכת החינוך (הנכונה...), ההישג הוא יחסי: הוא צריך להימדד לא ביחסית לתלמידים האחרים, אלא בעיקר יחסית לנתוני התלמיד עצמו (למשל: מתלמיד בעל כישרון מיוחד במקצוע מסוים מצפים להתקדמות מהירה יותר מאשר מתלמיד "רגיל" וכו'...).

קיימות גישות לימודיות שונות. חלקן, בעיקר "השמרניות" והנפוצות יותר, דוגלות בגישה תחרותית והישגית, המבוססת על ציונים ומבחנים. אבל קיימות גם גישות אחרות. לכל גישה התומכים והמתנגדים. קטונתי מלקבוע מה טוב ומה לא, אבל אני מניח שלכל תלמיד יש את הדרך שמתאימה לו ולכל תרבות יש את הגישה שמתאימה לה, על-מנת שהתלמיד יוכל להפיק את המיטב מן הלימוד. הניסיון שלי מצדד בגישת העבודה "הסמינריונית/מחקרית" ולא בגישת המבחנים. גם שאלת "כן ציונים, או לא ציונים" היא שאלה פתוחה, שתלויה לדעתי באופי ובגישת התלמיד והמורה.

טענות שונות עלו במקורות שונים, בדבר הסיבות שהביאו את ג'יגורו קאנו להכניס את שיטת הדאנים כדרך לדירוג תלמידיו. לאור הרקע החינוכי של קאנו ולאור היכרותי עם הג'ודו המסורתי, אני מקבל את הטענה שהסיבה היתה גישה חינוכית ולא אחרת. לדעתי קאנו לא התכוון להוליך את שיטתו (ולא את כלל אמנויות הלחימה) לשדה התחרותי בו הם נמצאים כיום, אבל "זה מה שיש" ואין לי עניין ורצון לצאת למלחמות כנגד מצב זה. אבל אם ישאלו אותי מה השיטה שאני הייתי רוצה בבית-ספרי, או בה הייתי רוצה ללמד, אז אלה השיטות המסורתיות: השודן-אוקודן או שיטת המוֺקוּרוֺקוּ. אבל "בקרב עמי אני יושב", ונוכחתי שאצלנו בישראל, תלמידים מתחילים זקוקים לחיזוקים ולהישגים בתחילת הדרך, אז אני לא שולל הענקת דרגות וחגורות, אבל תוך הדגשה ש- המבחן (למעשה, אני מעדיף לקרא לזה: "סיכום פרק") הוא עבור התלמיד ולא עבור המורה, כי המורה יודע שהתלמיד ראוי וזו הסיבה שהביא אותו למעמד זה וכל מהות מעמד המבחן הוא רק על מנת שהתלמיד יקבל מין תחושת סיכום של החומר שלמד עד כה ויקבל ביטחון והוכחה שהוא אכן יודע. לכן אני חושב שיש לתת לתלמיד את האפשרות להחליט האם הוא מעוניין במבחן/בדיקה וכן באיזה מעמד רוצה שזה יתבצע (למשל: האם בפני כל חברי הדוג'ו, או באופן אישי). אני חושב שאסור שתלמיד יקבל את ההרגשה ש-"החגורה/דרגה היא העיקר" וחשוב להקנות את ערכי הבודו.

היבט נוסף שיש להדגיש לדעתי, אבל זה תלוי בשיטה, הוא שקבלת החגורה השחורה הוא תחילת הדרך האמיתית!

אבל יש אנשים שונים, יש גישות ומטרות שונות לכל אדם ואני סבור שכל אדם ימצא ויבחר בסופו של דבר את הגישה והמטרה שמתאימה לו. "העיקר להמשיך הלאה", כמו שאומר האצומי סנסיי. להמשיך וללמוד. Keep Going!

Analysis and position determination

I confess: When I approached the writing of the article, I thought things were pretty clear, that I would give a few examples and explanations and write a 2-page article at most. But as writing progressed, I felt like an archaeologist, uncovering layer after layer in an ancient archaeological mound and discovering new finds, through which he learns about fascinating and unfamiliar cultures. But you can't dig forever. During the course of writing, I gained a great deal of knowledge and information about Japan's culture and the history of martial arts studies in this country, but the biggest contribution to me is the remaining question marks and the unanswered philosophical questions. A large part of the positions I will express in this chapter should be read with a big question mark, and I will certainly require these questions below and alongside my martial arts studies, but I would love to receive suggestions and comments from readers of the article ((I guarantee that the comments and suggestions will receive a follow-up chapter and would love to continue in-depth and discussions on the topic).

During the writing, I consulted extensively with a number of friends (who asked to remain anonymous, and I respect their request), some with a deep understanding of Japanese culture and martial arts. The discussions with them revealed a number of major controversies and misunderstandings that exist in the West regarding various topics discussed in the article. Certainly, there are very large cultural gaps and worldviews between the West and the East, but the main issue, which I think may have caused the great "deviation" of the martial arts to the competitive-achievement aspect as well as the many disputes that we are witnessing today in the country in terms of rank, is the gap in the different definition of "rank" Between Western and Eastern Culture. While rank means "transverse" in the East - everyone has their place and no room for change except by defined rules (if any), in the West the approach is linear-hierarchical and change-of-position can be accomplished thanks to achievements and successes. This different perspective probably caused Westerners who met with the Japanese classification system to interpret it as a competitive-achievement system. Thus, many Westerners interpret "rank" in terms of hierarchy, while in the Eastern and martial arts that use the traditional classification, rank is used to define the amount of knowledge the student acquired from the system (the curriculum) of the method and its internalization of its philosophical aspects. Another aspect, which I think has contributed a lot to the subject of competitiveness (and perhaps the increase in ego) in martial arts, is the external expression of the classification of student knowledge - by the belts. Until the days of Kano, the classification of the students in terms of completing the study material was internal and even covert at the high levels. But Kano "took out" the classification and Kawaishi, in general, made a big festival out of it. In doing so, they removed the "ego demon from the bottle". But mainly - at least for Westerners, unfamiliar with the Japanese "transverse classification" - issue-focused attention on an external marker - the belt - rather than the real, inner purpose, which is knowledge and inner and philosophical development. I will leave with question mark whether it was good or not good for the martial arts. I think every person should look for the right answer for himself.

Regarding the very need for a "classification system" in the Japanese martial arts, I believe that this classification system came to replace the hierarchy and classification that existed in the military system and the Japanese cultural need for definitions and "order of space" (incidentally, the importance of spatial order can be seen Even today in Japan, especially in the landscaping of traditional gardens as well as art in general).

After reading endless articles, opinions and testimonies. After endless hours of conversation and correspondence with friends from all over the world, one clear conclusion emerges: Nobody has an unequivocal answer to why there are degrees in the martial arts. Moreover, among the well-versed in Japanese opinion, supported by sources to which I have been exposed, that ranks, in their ego-based competitive-achievement sense, are a later phenomenon probably influenced by the Western interpretation of the "transverse" classification existing in traditional Japanese culture.

What is certain is that the significance of awarding and using them in certain martial arts can only be answered by the head of the system and the ranker (and the interpretation that each person makes on the subject is completely subjective) ...

I tend to take the view that Japanese culture and tradition, which is prone to accuracy, classification and cataloguing, can be a major reason that led to the structure of the distribution of study material into groups, and the granting of a certificate of competence to the student according to his progress in the material being taught and the school requirements. This concept is especially true and correct for the traditional arts (Kuryo) and the methods of study and classification that preceded the system of dans brought by Gigoro Kano. As far as modern Japanese arts are concerned, in my opinion, most of the classification was forced by the various administrative organizations, such as the Dai-Nippon and its like, as well as heavily influenced by Western culture and the economic-competitive system.

When we try to understand the martial arts world and especially its rank system, the parallel is very suitable for the education system. The likelihood of a martial arts student finding himself in a physical confrontation, requiring the skills he acquired, is extremely low, and alongside physical practice, the practice of traditional martial arts today is largely devoid of educational and philosophical implications and content. If the student does not choose the competitive-achievement field, whose goals are very short-term and tangible (see Competitive Judo), then he is embarking on a long-term course of study that is likely to become part of his life.

The great diversity in martial arts can be compared to the variety that exists in the fields of study taught in the various educational settings. In both fields, the same and uniform measurement cannot be measured in the different study subjects and "successes" and "achievements" can only be measured within the specific method and even within the specific school ("dojo", in Japanese martial arts), and just as in the correct educational system, the achievement is relative: it should be measured not relative to the other students, but primarily relative to the student's own data (e.g., a student with a special talent in a particular profession expects to progress faster than a "regular" student, etc. ...).

There are different educational approaches. Some, especially the "conservative" and more common ones, advocate a competitive and achievement-based approach, based on grades and tests, but there are other approaches as well. To all supporters and opponents. It's petty to determine what's good and what's not, but I suppose every student and every culture has the right approach for it so that the student can make the most of the learning. My experience supports the "seminar/research" approach and not the test approach. The question "yes grades or no grades" is also an open question, which depends, in my opinion, the character and attitude of the student and teacher.

Various arguments have come up in different sources as to why Gigoro Kano introduced the Dans method as a way of grading his students. In light of Kano's educational background and my acquaintance with traditional judo, I accept that the reason was an educational approach and no other. In my opinion, Kano did not intend to lead his system (nor all martial arts) into the competitive field they are in today, but "that's what we have" and I have no interest and desire to go to war against this situation, but if asked what method I would like in my school, Or what I would like to teach, then these are the traditional methods: the Chuden- Okoden or the Mokuroku method. But "among my people I sit" and I realized that in Israel, beginning students need reinforcement and achievement at the outset, so I do not deny awarding grades and belts, but emphasizing that the test (in fact I prefer to call it: "chapter summary") is for the student and not the teacher because the teacher knows that the student is worthy and that is why he brought it to this status and the whole essence of the test status is only for the student to get some kind of summary of the material he has learned so far and gained confidence and proof that he does know. Therefore, I think the student should be given the opportunity to decide whether he/she is interested in a test as well as what class would like it to be carried out (for example: whether to all dojo members or personally). I think a student should not get the feeling that "belt/rank is the main thing" and it is important to impart the Budo values.

Another aspect to emphasize in my opinion, but it depends on the method, is that getting the black belt is the beginning of the real way! But there are different people, there are different approaches and goals for each person and I believe that each person will eventually find and choose the approach and purpose that suits them. "The main thing is to move on". as Hatsumi Sensei says. Keep going, keep learning!