מבוא:
את המאמר מצאתי בדף הפייסבוק של המורה והחבר Duncan Stewart מבוג'ינקאן טסמניה (למי שמעוניין: המאמר פורסם בפורסם בפייסבוק, ב-17.2.2021). לאחר שקראתי את המאמר והבנתי את חשיבותו, פניתי אל דנקאן בבקשה לתרגמו לעברית ולפרסמו, על מנת שגם חברים מישראל יוכלו להכיר ולהעמיק בפילוסופיית הלימוד המסורתית היפנית המרתקת הזו (שנהוגה גם בבוג'ינקאן). דנקאן טוען שחשוב מאוד שכל אנשי בוג'ינקאן יבינו את הנושא והמאמר הזה, ואני מסכים איתו, כמובן.
אודות מחבר המאמר:
המאמר נכתב על ידי יוקיושי טקאמורה (Yukiyoshi Takamura). טקאמורה, לאחר שעבר כילד הכשרה מיוחדת ב-Shindo Yoshin-ryu jujutsu, עזב את יפן בעודו נער ובסופו של דבר השתקע בסן חוזה קליפורניה בארה"ב ובשנות ה-60 וה-70 פתח דוג'ו ובחר ללמד בו קבוצה קטנה של תלמידים מסורים. האמנות שלו, הנקראת כיום Takamura-ha Shindo Yoshin-ryu (נוסדה ב-1968, לאחר שינויים מסויימים שעשה טקאמורה לשיטת שינדו יושין-ריו הישנה), מגלמת את הפילוסופיה והרוח של עידן מוקדם יותר של יפן שהותאמה לסביבה מערבית. התובנות העמוקות של טקמורה על מהות אומנויות הלחימה מדרבנות מתרגלי בודו מודרניים ברחבי העולם.
הפירוש המילולי של "שוּ-הָא-רִי" הוא: ללמוד את הקאטה, לסטות מהקטה ולזרוק את הקאטה. העיסוק המתמיד באימונים בסגנון היפני הקלאסי מתבצע כמעט תמיד תוך תהליך חינוכי זה. תהליך לימודי ייחודי זה התקיים ביפן במשך מאות שנים והוא זה שתרם לשימורן של רבות מהמסורות וממאגרי הידע היפנים העתיקים, הכוללים עיסוקים מגוונים כל כך כמו: אומנויות לחימה, סידור פרחים, בובות, תיאטרון, שירה, ציור, פיסול ואריגה. למרות הצלחתו של השו-הא-רי בעידן המודרני, גישות חדשות להוראה ולמידה משנות את השיטה היפנית המסורתית הזו להעברת ידע. העברת האומנויות היפניות המסורתיות בהצלחה לדור הבא של המתרגלים תלויה בסנסיי (מורים) של ימינו ובחוכמתם להתמודד עם החוזקות והמוקשים הקיימים בשו-הא-רי. במאמר זה אתמקד בשו-הא-רי וביישומו הייחודי באמנות הלחימה של יושין-ריו ג'וג'וטסו.
שוֹדן: השלב ההתחלתי/ראשוני של הלימוד.
שוּ (Shu, אימוץ/לימוד הקאטה)
הקאטה או התבנית היא ליבת הלימוד של כל בתי הספר המסורתיים היפנים. זו הצורה הגלויה ביותר של הידע של בית הספר, כפי שנארז במערך אחד פשוט של תנועות או מושגים. בגלל שהקאטה היא כ"כ זמינה ונגישה, מתייחסים אליה לעתים קרובות בטעות כהיבט החשוב ביותר בקביעת יכולת התלמידים או התקדמותם בלימוד השיטה. למעשה בלימוד הנכון, הקאטה כולל גם את האוּרה - שכבת הידע הנסתרת. אבל זו חבויה "מתחת לפני השטח", מתחת ל-אוֹמוֹטה, שהיא שכבת המידע הגלויה לעין.
ללא התמסרות מוחלטת ללימוד החלק הגלוי של הקאטה (האומוטה), התלמיד נועד להישאר לנצח ברמת מתחיל ואף פעם לא יהיה מסוגל להתקדם לעומק הידע האמיתי שישאר חבוי מפניו בתוך האורה. כדי לחוות את ה-שוּ ולהפנים את הקאטה על התלמיד להתפטר תחילה מעצמו ומהאגו שלו דרך סדרה אקראית לכאורה של תרגילים חוזרים ונשנים. לעתים קרובות הקאטות ברמת ההתחלה או ברמת השוֹדן נועדו ותוכננו לאתגר את רמות הריכוז והתמסרות ללמידה. בחלק מהמסורות הקפדניות יותר, הקאטות נועדה ליצור אי נוחות פיזית בנוסף לתרגול. ההתגברות על אי הנוחות הגופנית בקאטה מסוג זה היא רק הרמה הראשונה של הכשרת התלמיד להתמקדות נפשית במשימה אחת. ככל שהתלמיד מתקדם בקאטות השונות, הוא יתקל בהיבטים שונים של לחץ והסחת דעת. ככל שהאתגרים הללו הולכים ומתעצמים, המוח של התלמיד לומד לעבד מידע ולחץ בצורה הרבה יותר יעילה. עם הזמן תהליכים נוירו-שריריים שונים נטמעים באופן אינטואיטיבי בצורה כזו שהם כבר מתבצעים ללא מודע על ידי התלמיד. ברגע שרמת הקאטה הזו נקלטת ומבוצעת בצורה מספקת, התלמיד הגיע לרמה הראשונה של הכשרתו. בהמשך ילמד התלמיד קאטות אחרות ומתקדמות יותר, שיעמידו בפניו אתגרים גדולים ומגוונים יותר, אך הוא כבר רכש את המתודולוגיה הנפשית ללמידה. הסיבה הבסיסית ביותר לאימוני קאטה הושגה.
מלכודות/מוקשים בלימוד ברמת השוֹדן.
ברמת השוֹדן יתכן שהתלמיד ילמד את הקאטה כבר לבדו. כי הקאטות הן בסופו של דבר חזרות פיזיות, המאתגרות ומלמדות חוויה פרטית כמעט לחלוטין. למרות שזה אולי נראה הגזמה, כל מי שמכיר את התנועות הבסיסיות של הקטה יכול לקחת תלמיד ולהביאו לרמה הראשונה הזו של האימון. יש מצב שתלמידים מסויימים יכולים להגיע לרמת הכשרה זו רק על ידי למידה ממכשיר כמו ספר או סרטונים. עם זאת, גישה עקיפה ומנותקת כזו ללמידה מציבה את התלמיד במצב מסוכן, במיוחד בהוראת קאטה זוגית. הבעיה הגדולה ביותר במקרה כזה היא היעדר ההדרכה הצמודה והמדוייקת מצד המורה לנושאי הצורה הפיזית והעיתוי ("טיימינג") הנכון. במילים פשוטות: ההדרכה של הרבה מדריכים בדרגה נמוכה לוקה בגלל רמת הלימוד העצמי הבינונית שלהם. בשל כך הם מקנים לתלמידיהם הרגלים גרועים שיש לתקנם במועד מאוחר יותר. זו אינה רק סכנה פוטנציאלית, אלא משהו שיכול גם לתסכל את התלמיד. פגם זה בהוראה מביא לכך שרבים מהתלמידים בעלי פוטנציאל ההצטיינות יהפכו למשוללי זכויות (בשל אי-הכרה ביכולותיהם וברקורד הלימודי שלהם) ויפסיקו להתאמן. לימוד מדוייק, אפילו ברמה הבסיסית ביותר של אימון הקאטה, הוא לחלוטין חובה. היסודות הם בבסיס הליבה של כל עיסוק וביצוע נכון ולעולם אין להפחית מערכם.
צ'וּדן (Chuden): רמת הביניים של אימון Shu ברמת הצ'וּדן.
בדרגת הצ'וּדן לימודי הקאטה כוללים אלמנטים חדשים. אלמנטים אלה הם היישום של הבונקאי (בונקאי: ביצוע התנועות הקאטה מול יריבים אמיתיים על מנת להראות את יישומן המעשי. ש.ר). בשלב זה מציגים לתלמיד את הסיבות העמוקות לקאטה ולצורתה/אופן הבנייה שלה ונלמדים תרחישים לשימושים השונים בקאטה והערכתה. עם זאת, הלימוד וההערכה הזו מוגבלים לביצוע הקאטה הטהורה, ללא ווריאציות. רק ע"י לימוד מוקפד זה יכול התלמיד, ברמתו הנוכחית, להבין במדוייק את הרלוונטיות של הקאטה. תוך כדי תהליך זה המורה עוזר לתלמיד להבין את קיום ה-"אוּרה", החלק הסמוי המסתתר מתחת להיבטים הגלויים, הפיזיים, של הקאטה והטכניקה. עבור חלק מהתלמידים מימוש זה הוא תגלית חדשה ואילו עבור אחרים זה היה ברור כבר זמן מה. כך או כך, על הסנסיי להציג עכשיו במדויק מושגי יסוד ברמה מופשטת יותר מבעבר. זה סולל את הדרך להיבט השני של השו-הא-רי.
"הא" (Ha) – הפרידה מהקאטה.
במושגים היפניים המסורתיים של שו-הארי, "הא" הוא הרמז הראשון לביטוי היצירתי שמתאפשר לתלמיד. אירוע זה מתרחש כאשר התלמיד מנסה לראשונה את ההֶנְְקה וואזה או הווריאציה. מצב זה נקרא גם "האפשרות השונה הקיימת בתוך התבנית" או "הווריאציה השמרנית המתקיימת בתוך גבולות הקאטה הגדולה והמוגדרת". זה הזמן בו מעודדים את התלמיד לבחון תגובות שונות לחוסר הצלחתו לבצע טכניקות בתוך הקאטה "הנקייה". המורה נדרש להדרכה קשובה במיוחד בשלב זה, מכיוון שסטייה רבה מדי תוביל לביצוע רשלני וירוד של הטכניקה, בעוד שאיפוק רב מדי יכול לשבש כל כישרון אינטואיטיבי בסיסי. עידוד כישרון יצירתי אינטואיטיבי הוא המטרה כאן, אך חוויה יצירתית זו חייבת להיות מעורבת בהקפדה ומוגדרת על ידי גבולות הקאטה הגדולה. על הקאטה להישאר מוכרת כקאטה. אם הקאטה סוטה מדי מהנורמה, היא כבר לא קשורה לקאטה המקורית והופכת לביטוי שונה לחלוטין לטכניקה. חובה להימנע מסטייה כזו ברמת למידה זו.
"הא" (Ha) – ברמת הצ'וּדן.
ברגע שהתלמיד מגלה ומבין את מגבלות התרגול והלימוד שלו בתוך הקאטה הגדולה הוא ימצא את אפשרויות הלמידה כמעט אינסופיות, ההתקדמות מגיעה כעת בקפיצות של יכולת שלא נחוו בעבר. רוב התלמידים המצטיינים מפגינים לראשונה את הפוטנציאל האמיתי שלהם בשלב זה של לימודיהם. המושגים והצורות של הריו משתלבים באופן שמגרה אינטלקטואלית את תודעתו של התלמיד. כעת הוא מעריך יותר את הקאטה ומזהה את החוכמה הטכנית הקיימת בתוכה. כתוצאה מכך, מורים רבים מוצאים את השלב הזה כמתגמל ביותר בשלבי לימודיו של התלמיד. פירות עבודתו של הסנסיי באים לידי ביטוי גבוה במהלך תקופה זו.
מלכודות הלימוד ברמת הצ'ודן
ברמה זו אפשרי שהקאטות ילָמדו מעצמן, לבד. אחרי הכל מדובר בחזרות פיזיות שמאתגרות ומדריכות בחוויה פרטית כמעט לחלוטין. למרות שזה אולי נראה מוגזם, כל מי שמכיר את התנועות הבסיסיות של הקאטה יכול להביא תלמיד לרמה ראשונה זו של אימון. מאוד ייתכן ואפשרי אפילו, עבור חלק מהתלמידים, להגיע לרמת הכשרה זו רק על ידי למידה מאביזר לימודי כמו ספר. עם זאת, גישת לימוד נטולת הדרכה צמודה כזו ללמידה מציבה את התלמיד במצב מסוכן, במיוחד כאשר נלמדת קאטה זוגית. המוקש השכיח ביותר כאן הוא חוסר תשומת לב קפדנית של המורה לצורת הביצוע הפיזית ולתזמון הנכון. במילים פשוטות: מדריכים רבים מן הרמה הנמוכה סובלים מיכולת הוראה נמוכה בשל ההדרכה הבינונית שהם קיבלו. בשל כך הם מקנים לתלמידיהם הרגלים גרועים שיש לתקנם במועד מאוחר יותר. זה דבר שלא רק שעלול להיות מסוכן, אלא יכול להיות די מתסכל לתלמיד. הדרכה פגומה כזו מביאה לכך שתלמידים מצויינים רבים, בעלי פוטנציאל גבוה, רבים יהפכו לנטולי יכולת בשל הדרכה לקויה ויפסיקו את הלימודים שלהם. הדרכה מדוייקת, אפילו ברמה הבסיסית ביותר של אימון קאטה, היא לחלוטין חובה. היסודות הם הליבה של כל עיסוק ולעולם אין להמעיט בערכם.
ג'וֹדן – רמת האימון המתקדמת.
("רי" – Ri – השלת/ההיפרדות מהקאטה)
חלק מהמתרגלים של אמנויות הלחימה המודרניות פוסלים את הקאטה ואת השו-הא-רי כמגבילים מדי או מיושנים. למען האמת, תפישה זו פגומה כי הם מפרשים לא נכון את מטרת הקאטה. כמו כל כך הרבה מומחי כורסא, הם לא הוכשרו כראוי מעבר לרמת השוֹדן בקאטה והם מעבירים ביקורת על נושא שהם פשוט חסרי הכשרה בו ולכן הם לא מסוגלים להבינו. כמו רוב הצופים מחוץ לחוויה של הלימוד המעמיק, הם רואים בקאטה את האמנות עצמה במקום כלי הוראה מתוחכם שהוא רק המעטה החיצוני של רעיונות הליבה של האמנות. הקאטה, על-פי פרשנותם הפגומה "היא" האומנות. זה כמו הפגם בהנחה שמילון הוא ייצוג מלא של השפה. למרבה הצער, מספר מסורות לחימה ישנות יותר ביפן מחזקות ללא כוונה את הפרשנות השגויה הזו על ידי הדגשת יתר של הקאטה. לעתים קרובות בתי ספר אלה איבדו אלמנטים וידע מרכזיים משמעותיים עוד בעת העתיקה, כך שכל מה שנותר הוא האומוטה, הצורה החיצונית או הקליפה החיצונית של הקאטה. כשלא נותר תוכן מלבד הקאטה, בתי הספר הללו מפרשים מחדש את ה-mokuroku (הסילבוס הטכני) שלהם, מה שהופך את הקאטה לכוח המניע העיקרי של הריו הזה. כאשר זה קורה, הריו בהכרח מתדרדר לריקוד פשטני שבו האורה (החלק הנסתר, הפנימי) והיישומים של הקאטה הופכים לדבר משני. המסורות הללו מתות למעשה. הם כמו שלדים המנסים לייצג אדם שלם.
מה הוא "רי" (Ri)?
קשה להסביר את "רי" מכיוון שלא מלמדים אותו כל כך עד שמגיעים אליו. זהו מצב של ביצוע שפשוט מתרחש לאחר הפנמת ה-"שוּ" וה-"הא". "רי" זוהי הפנמת הקאטה לרמה כה מתקדמת עד שהקליפה החיצונית של הקאטה מפסיקה להתקיים ונותרה רק האמת הבסיסית של הקאטה. זו צורה בלי להיות מודע לצורה. זהו ביטוי אינטואיטיבי של טכניקה, שהינו יעיל כמו הצורה שנקבעה מראש אך הוא ספונטני לחלוטין. טכניקה משוחררת לחלוטין שאינה מוגבלת על ידי תהליכי חשיבה מודעים, המביאה ליישום של waza שהוא לחלוטין מדיטציה בתנועה. עבור מי שהשיג ri, ההתבוננות, החומרים שלמדת עד כה, הופכים לביטוי מציאותי. התודעה חופשית כעת לפעול ברמה גבוהה יותר ממה שיכלה בעבר. למתבונן המזדמן נראה שהמציג, המתרגל, הפך כמעט לעל-טבעי: הוא מסוגל לזהות התרחשות או איום לפני שהוא קיים בפועל. למען האמת, הצופה פשוט הולך שולל על ידי האינרציה המנטלית שלו. עם riפער הזמן בין הראיה, בין מה שקולטת העין, לתגובה הקוגניטיבית מצטמצם לרמות כמעט בלתי מורגשות. זהו "קי". זה "מושין". זה "ג'ו". זה כל הדברים האלה במשולב. זהו הביטוי לרמה הגבוהה ביותר של יכולת לחימה. זה מה שאנו מתייחסים אליו ב-Takamura ryuha כ"ווא" (wa).
רמת הביצוע הטכני הקשורה ל-ri היא מעבר ליכולת של מתרגלים רבים. רוב האנשים פשוט לא מסוגלים להגיע לרמת הביטוי המתקדמת ביותר הזו של פוטנציאל הריו. עם זאת, לעתים קרובות, מתרגלים שלעולם אינם מגיעים לרמה זו של ביצוע טכני נעשים מורים מצויינים, המסוגלים לקחת תלמיד לקצה השליטה למרות שהם עצמם אינם מסוגלים לבצע את הקפיצה לביצוע האינטואיטיבי שהוא ה-ri. חלק מהמבקרים מנסים לפסול את ההכרה הזו במגבלה כאליטיסטית. אני מוצא את החשיבה הזו מוזרה. אני רוצה להזכיר למבקרים האלה שלא כל בני האדם מסוגלים מטבעם לשלוט בכל התחומים. כיחידים אנו ניחנים בכישרונות ובחסרונות מסוימים. הכישרונות והחסרונות הפרטיים הללו הם שהופכים אותנו בני האדם למין המגוון והייחודי שאנחנו. לנסות להכחיש את האמת הזו זה להכחיש את מה שמרכיב את האינדיבידואליות שלנו. בהתחשב בכך, חובה לזכור שהאדם הצנוע מבין ששליטה בעיסוק אחד לא מבטיחה אפילו כישרון ממוצע בעיסוק אחר. כמו כן, מומחיות טכנית אינה מבטיחה בהכרח מומחיות הוראה.
מוקשים של הוראה ברמת Joden ומעבר לכך.
ברגע שתלמיד הגיע לרמה של מימוש ה-"רי" על בסיס קבוע, הוא בעצם השיג את כל היכולת הטכנית שהמורה יכול ללמד אותו וכעת חייב להתפתח תהליך ההדרכה וההוראה. גם המורה חייב לפתח כעת את מערכת היחסים בינו לבין התלמיד. בשלב זה התלמיד מחויב על ידי מסורות הריו שלו ונדרי ה- keppan (שבועת הדם) שלו לשמור על שליטה באגו שלו ולהכיר בכך שללא הסנסיי והריו הוא לעולם לא היה משיג את הפוטנציאל האולטימטיבי שלו כתלמיד. הוא חייב להכיר בכך שהוא חייב את כל מה שלמד למסירותו של הסנסיי להוראה. התנהגותו חייבת לשקף את מחוייבותו הנצחית לריו ואת חובתו להיות עניו בנוכחות המורה שלו ואילו הסנסיי חייב כעת לאפשר לתלמיד אוטונומיה וביטוי עצמי, באופן שלא הותר לו קודם לכן. יותר מאשר להנהיג ולהורות על הדרך, על הסנסיי לעמוד כעת בגאווה ובלב שמח לצד תלמידו. כמו כן הוא מחויב בענווה ובאחריותו כלפי הריו ועליו להמשיך ולעמוד בעקרונות ובסטנדרטים שהנחיל לתלמידו. משימת ההוראה שלו הסתיימה. עכשיו הוא סבא במקום אבא.
לרוע המזל, זה הזמן - הזמן של הזימון הגבוה ביותר של התלמיד על ידי הסנסיי לריו - בו רבים מהתלמידים המתקדמים נכשלים: במקום להפגין אמון בעצמם וגאווה בהישגיהם הלימודיים, הם נופלים קורבן לגנדרנות ולחוסר הביטחון הנפשי שלהם. הכישלון של הסנסיי קשור עכשיו בדרך כלל עם אי-כיבודו על ידי התלמיד, סוף של כבוד שלא קיים יותר בפועל. לעתים קרובות בעיה זו באה לידי ביטוי כאשר הסנסיי מנסה להחזיר את מערכת היחסים הקפדנית של תלמיד-מורה, המונעת מהתלמיד לממש את עמדת הסמכות הבכירה שלו בתוך הריו. בזמן הזה חלק מהמורים מפרשים את סטיית התלמיד מדרכם כדחייה שלו את תורתם. למען האמת, על התלמיד המתקדם לשלול חלק מתורותיו של הסנסיי כדי שהוא יגיע לרמות הגבוהות ביותר של ביטוי עצמי בתוך הריו. חלק מהמורים גם אינם מוכנים להכיר בכך שהסטייה מדרך הוראה שלהם ברמה זו היא למעשה ביטוי של האינדיבידואליות והביטחון הבוגר של התלמיד. ביטחון זה – יש לזכור – הוקנה על ידי תורתו של הסנסיי עצמו, כחלק מהעסקה בין תלמיד למורה. על הסנסיי לזכור את חובתו וחיובו כחבר ב-ryu. עליו להשפיל את גאוותו ולהיזכר בעברו שלו כתלמיד. את זה עליו לעשות כדי להישאר מנהיג ממשי של "הדרך".
מסקנה: הלבן הופך לשחור, הופך שוב לבן.
היעוד של כל חבר בבית הספר הוא להכיר באחריותו ולהציץ באופן קבוע אל המראה הניצבת מעל הקמידנה (מזבח הבית), המשקפת את האמת הלא מעוותת ולבקש בענווה מהקאמי (האלים) לסייע לו בהסתכלות על לבו ומניעיו בעין ביקורתית, לבחון את הקול הקטן המבשר את הבל הגנדרנות והתירוצים השכלתניים. רק באמצעות ביטוי האמת יכול תהליך השו-הא-רי לחול בהצלחה על התלמיד והמורה המופקדים על העברת הידע והחוכמה של אבות בית הספר שלנו קדימה באופן אחראי.
הערות שלי:
אל המונח "ריו" ניתן לדעתי להתייחס כ-"בית-הספר", או "שיטה".
המאמר מדבר על השו-הא-רי, אבל בסיס ההתייחסות שלו הוא הקאטה וחשיבותה בתהליך הלימוד. חשוב לציין כי נושא זה ("חשיבות הקאטה בתהליך הלימוד") משתנה בין ריו לריו ובעיקר בין מורה למורה ולדעתי ניתן להחליף את המונח "קאטה" ב- "תבנית", "נוסחה", "דרך חשיבה" וכד'.
"המראה שמעל לקמידנה": למי שלא יודע, מעל מזבח הבית המסורתי היפני ניצבת מראה.
Comentarios