"העברת הידע באמנות לחימה של הבוג'ינקאן"

היום, אחרי 22 שנים מאז שפתחתי דוג'ו (ב- 2004) ו- 38 שנים מאז שהתחלתי להתאמן באמנויות לחימה (ב-1988) ו-6 וחצי שנים מאז "התחלתי ללמוד באמת" (ככה אני קורא לאירוע שעברתי מאז חזרתי מיפן באוקטובר 2019), הגעתי לחשיבה, ואולי למסקנה, בנוגע לאופן ולדרך העברת הידע של אמנות הלחימה של הבוג'ינקאן...

ראשית, מכיוון שהיו לי - לשמחתי - מספר מורים, שלכל אחד ידע וגישת הוראה/העברת ידע שונה, אפשר לומר שעד כה "הייתי מבולבל" ולא הייתי מגובש בדרך העברת הידע. שנית, מסתבר שגם מורה או מאמן גדל ולומד עם הזמן ומפתח את גישת הלימוד הפרטית/האישית שלו, ולדעתי, "מעשה העברת הידע" קשה שבעתיים כאשר מדובר באמנויות לחימה כל-כך עמוקה ומורכבת - פילוסופית ו-"פנימית" - כמו הבוג'ינקאן: אין מדובר כאן רק בהעברת סט טכני של תנועות, אלא בעומק מורכב מאוד של רגשות, פסיכולוגיה ופילוסופיה. מדובר כאן לדעתי ב-"פירוק האישיות ובנייתה מחדש" (אם תרצו: shu-ha-ri...). אז איך עושים זאת? מה הבנתי עכשיו ואיך אני חושב להמשיך מנקודה זו? שאלה מאוד קשה... אבל אני מתחיל לנסות גישה שונה ממה שעשיתי עד כה, גישה שאני מקווה שתצליח להטמיע - בי ובמתאמני הדוג'ו - את הדרכים והאישיויות שהפנמתי משלל המורים שעברתי במהלך השנים: את "רוח הלחימה" - הברורה והבלתי מתפשרת - שקיבלתי מחלקם, לצד האנושיות, החוכמה והעומק העצום שקיבלתי מהאצומי ומהשיהאנים היפניים.

הדרך להעברת תורה זו היא לדעתי שילוב של ה- feeling, אותו הדגיש כל כך האצומי בשיעורים, לצד הקפדה על דיוק ועושר טכני ותרגול מצבי קרב/מצבים "זורמים וכאוטיים". הדרך מאתגרת ולא פשוטה (נו, "דרכו של האצומי"... ), אבל - keep going - אני בטוח שאם אתמיד (וכך גם שאר המתאמנים והתלמידים ) נוכל לטפס לפסגות הגבוהות של הבוג'ינקאן והבודו.

אמן. רק - Keep going ו- bufo ikkan

אישין-דנשין: העברה ישירה, אישית ומלאה של ידע או מסורת ממורה לתלמיד