דוג'ו קרקל
הדרך שלי
אמנות לחימה כדרך
אפשר ללמוד אמנות לחימה כאוסף של טכניקות: כיצד להכות, להטיל, להשתחרר מאחיזה או להשתמש בכלי נשק. אבל ככל שהאימון נמשך, מתברר שהטכניקה היא רק נקודת ההתחלה.
במקצועי אני מתכנן ערים (מאז שנת 1994). חלק מעבודתי הוא לזהות תהליכים שעשויים להתרחש בעתיד ולבנות תרחישים לקראתם. דווקא משום כך אני יכול לומר זאת בלב שלם: בלחימה, כמו בחיים, לעולם לא נוכל לצפות הכול. בחיים תמיד יהיה הבלתי צפוי וקרב אמת, שלא מתנהל בזירה ספורטיבית ועל פי כללים מוסכמים, עלול להפוך במהירות לכאוטי ובלתי צפוי.
מול יריב שום דבר לא נשאר קבוע. המרחק משתנה, התזמון משתנה, מופעלים עלינו כוח והתנגדות ולעיתים הפעולה שתכננו כבר לא אפשרית. לכן האימון לא מלמד אותנו רק מה לעשות, אלא בעיקר לפתח feeling - להרגיש מה באמת קורה ולהגיב לשינוי בלי להיתקע בתבנית אחת.
במובן הזה, הדרך שלי מתחילה באמנות הלחימה עצמה.
גוף | תודעה | דרך
דרך
כאן האימון מתחיל לחרוג מגבולות הדוג׳ו. בנינפו יש גם יסוד עמוק של אופטימיות, שמחת חיים ואמונה ביכולת למצוא דרך גם כאשר המצב משתנה או מסתבך. באמצעות אימון שקט ומאוזן אנחנו לומדים לפגוש שינוי, כישלון ואי-ודאות בלי לאבד את שיווי המשקל, בלי להיתקע מול הפתעה ובלי לוותר כאשר מה שתכננו אינו עובד. אנחנו לומדים להמשיך, להשתנות ולחפש אפשרות אחרת.
אנחנו לומדים שמצב שנראה חסר מוצא אינו בהכרח סוף הדרך. לפעמים הפתח עדיין נסתר מאיתנו ואם איננו רואים אותו ייתכן שיש לנו עוד מה לחקור, להרגיש וללמוד. כאן נפגשים עבורי שני ערכים שלמדתי מדני ווקסמן: גאמן - אי-ויתור ואי-כניעה, ונגארה - הזרימה וההמשכיות. לא להישבר, אבל גם לא להיתקע. להמשיך ולחפש את הדרך.
ברוח השורה הידועה של לאונרד כהן, בשיר Anthem: גם במקום שנראה סגור עשוי להימצא סדק שדרכו נכנס האור... וכדברי מאיר אריאל (ב-"שיר כאב"): "תמיד יש סדק שדרכו עוד נוכל להתגלות”.
תודעה
העבודה הגופנית מלמדת אותנו גם להתבונן ולהרגיש. בשעת דחק ולחץ, מול יריב או סכנה, אין לנו זמן להיאחז במה שחשבנו שיקרה. אנחנו לומדים לפתח feeling - ללמוד להקשיב לתחושות ולרגש, לזהות התרחשויות ושינויים בזמן אמת ולפעול מבלי להתעכב. דרך האימון מתפתחות גם ההקשבה והרגישות למתרחש מולנו וסביבנו וגם המודעות לעצמנו ולאנשים אחרים שאיתם אנו באים במגע.
ככל שהאימון מעמיק אנחנו לומדים להשתחרר מקיבעונות, מהרגלים ומתבניות ולא להיאחז בפתרון, בטכניקה או בתוצאה שציפינו לה. החופש הזה פותח אפשרויות שקודם לא ראינו. ברמות מתקדמות יותר של האימון הוא משנה אפילו את היחס שלנו לזמן: במקום לחוות את הזמן כנתון שבתוכו אנחנו חייבים להספיק לפעול, אנחנו לומדים כיצד תזמון, מרחק ותנועה יכולים לאפשר לנו, במובן מסוים, "ליצור זמן".
גוף
הגוף הוא נקודת המוצא. אנחנו לא מנסים לכפות עליו צורה או תנועה, אלא לומדים להכיר אותו דרך האימון: כיצד הוא נע, היכן אנחנו מחזיקים מתח, מתי אנחנו מפעילים מאמץ מיותר ומה קורה לנו כאשר מופעלים עלינו כוח והתנגדות. ככל שההיכרות הזאת מעמיקה, אנחנו יכולים לפעול בפחות מאמץ וביותר חופש.
השקט שבלחימה
צורת האימון השקטה, נטולת האימפולסיביות והאגרסיביות, לא נועדה רק להשקיט את הנפש. יש בה גם עיקרון לחימתי עמוק. אנחנו לומדים לפעול בלי שכעס, טינה או רצון לפגוע ינהלו אותנו.
בשעת לחימה אני פועל מפני שצריך לפעול. אם המצב מחייב אותי להכות, להטיל, לרתק או להשתמש בכוח, אני עושה את מה שנדרש באותו רגע ולא כדי לפרוק כעס או להעניש את מי שמולי. ככל שהכעס והזעם מנהלים פחות את הפעולה, כך קל יותר לראות מה באמת קורה, להרגיש את השינוי ולפעול בהתאם למה שנדרש.
השקט הזה אינו ההפך מן הלחימה. הוא אחת מצורותיה הגבוהות.
לא להילחם בהתנגדות
כאשר אנחנו פוגשים התנגדות, הנטייה הטבעית היא להפעיל יותר כוח ולהתעקש על מה שהתחלנו לעשות. באימון אנחנו לומדים לפעול אחרת. ההתנגדות היא לא דבר שצריך לשבור. היא מסמנת לנו שהגיע הזמן להשתנות: לשנות כיוון, מרחק, זווית או תזמון ולעבור לתנועה או לטכניקה אחרת.
אני אוהב לחשוב על דרך העבודה הזאת כעל גלישה על גלים או כרכיבה על אופנוע שטח. הגולש לא נאבק בגל אלא נע איתו ומחפש את הגל הבא שיישא אותו הלאה. גם רוכב השטח לא נאבק במכשול אלא מחפש את הנקודה הרכה, את הנתיב שבו אפשר לעבור ולהמשיך בתנועה. כך גם מול יריב: אנחנו "גולשים" מתנועה לתנועה ומטכניקה לטכניקה ומחפשים את הפתחים במרחב, את הקוקאן, Kūkan (空間), "המרחב" או "החלל", שדרכם אפשר להיכנס ולבצע את המהלך המכריע. ברגע שאנחנו מתעקשים, אפילו לרגע, הגלישה נעצרת ואנחנו נתקעים מול ההתנגדות.
אבל יש גם רגע שבו הפעלת כוח ישירה ונחושה היא הדבר הנכון: כאשר נפתחת האפשרות להכריע את העימות. אז אין עוד צורך להמשיך לגלוש ולחפש. עד לרגע הזה אנחנו מחפשים את הגל הבא. כשהרגע הנכון מגיע, אנחנו פועלים.
להמשיך להיות תלמיד
רוב האנשים, ככל שהם מתאמנים יותר, חושבים שהם יודעים יותר. הדרגות עולות, הניסיון מצטבר, ואולי גם מגיע השלב שבו מתחילים ללמד אחרים. דווקא אז חשוב להמשיך להיות תלמיד.
בעיניי, דרגה, ותק וידע אין פירושם שסיימנו ללמוד. בכל מפגש, עם מורה, עם תלמיד מתחיל, עם יריב או עם מצב שלא הכרנו, יכולה להופיע אפשרות חדשה. לפעמים דווקא מי שיודע פחות מאיתנו עושה משהו שלא ציפינו לו, ומכריח אותנו לראות מחדש את מה שחשבנו שאנחנו כבר מבינים.
ביפנית קיים המושג Shoshin (初心), "תודעת המתחיל”: הנכונות לפגוש את הדברים בלי להניח שאנחנו כבר יודעים. בעיניי, תודעה כזאת צריכה ללוות אותנו בכל תחום בחיים ובכל רגע. עבור איש הנינפו היא חשובה במיוחד: מי שבטוח שהוא כבר יודע מה עומד לקרות, עלול להיאחז בטכניקה, בתגובה או בתוכנית שכבר לא מתאימות למציאות. במילים אחרות: להיתקע בקונספציה. "הכוס הריקה” מאפשרת לנו להמשיך לראות, להרגיש, להשתנות וללמוד גם בתוך העימות עצמו. במובן הזה, ענווה וצניעות הן לא רק תכונות אופי. הן חלק מהיכולת הלחימתית.
להמשיך להיות תלמיד פירושו לשמור על הסקרנות, להיות מוכנים לשאול ולחקור, ובעיקר להסכים לכך שגם אחרי שנים רבות של אימון, הדרך עדיין גדולה מאיתנו. כל עוד אנחנו ממשיכים ללמוד, הדרך ממשיכה להיפתח בפנינו.
טנאקה סנסיי ואני. נודה, יפן. אוקטובר 2019
הדרך נמשכת
אין אצלנו נקודה שבה אפשר לומר שהדרך הסתיימה. הגוף משתנה, ההבנה משתנה, וגם הדברים שחשבנו שכבר למדנו מקבלים משמעות אחרת עם השנים.
עבורי, הדרך היא להמשיך להתאמן, לחקור וללמוד, להישאר פתוח למה שאינני יודע עדיין, ולנסות לקחת את מה שאני מגלה באימון גם אל החיים שמחוץ לדוג'ו.
הדרך לא מובילה אל נקודה שאליה צריך להגיע. אנחנו פשוט ממשיכים ללכת בה. המטרה היא הדרך, ולא הדרך אל המטרה.