דוג'ו קרקל
המורה
שי רגב | דאן 15 ודאי-שיהאן בארגון הבוג׳ינקאן | תלמידו של דני ווקסמן
אני עוסק באמנויות לחימה משנת 1989. משנת 1999 אני לומד אצל דני ווקסמן בודו-טאיג׳וטסו, ג׳ודו וזן, ומשנת 2004 אני מלמד בודו-טאיג׳וטסו. לצד זאת אני רואה את עצמי גם כתלמיד ג׳ודו בסגנון היפני הקלאסי: הג׳ודו שדני לימד אותי כל השנים, והג׳ודו שאני רואה בארץ גם אצל יונה מלניק סנסיי.
הדרך שלי באמנויות הלחימה אינה בנויה מבחינתי מאוסף של טכניקות, דרגות או תעודות. אלה קיימים ויש להם מקום, אבל הם אינם העיקר. מה שממשיך להחזיק אותי בדרך הוא האפשרות ללמוד שוב ושוב איך לנוע, איך לראות, איך להגיב לשינוי, איך להכיר את עצמי ואיך להתפתח ולהשתפר באמצעות האימון. עם השנים הבנתי יותר ויותר עד כמה האימון והחיים משפיעים זה על זה.
קודם כול תלמיד
ככל שעברו השנים הבנתי שהלימוד האמיתי מתחיל במקום שבו מתחיל הקושי, כאשר הדברים מסתבכים ואינם מתנהלים בהתאם לתוכנית שתכננתי. טכניקה שאפשר לבצע רק בצורה מכנית אינה מספיקה. השאלה היא מה קורה כאשר המרחק משתנה, כאשר התזמון משתבש, כאשר בן הזוג, או היריב, אינו מגיב כפי שציפינו או כאשר אנחנו עצמנו נמצאים תחת לחץ.
לכן גם היום אני רואה את עצמי קודם כול כתלמיד. אני ממשיך ללמוד, לבדוק ולהעמיק. ההוראה עבורי אינה שלב שבא אחרי הלימוד אלא חלק ממנו. תלמידים שואלים שאלות, מגיבים אחרת זה מזה וגורמים לי לבחון מחדש דברים שלפעמים נדמה שכבר הבנתי.
כמורה
כמורה חשוב לי שהתלמיד ילמד להבין ולא רק לחקות. אני מחפש דיוק, מיקום, תזמון נכון ובעיקר feeling - היכולת להרגיש מה באמת קורה ולהגיב בהתאם.
חשוב לי גם שהתלמיד ילמד להתמודד עם קושי, עם שינוי ועם מצבים שאינם מתנהלים לפי התוכנית. בעיניי אימון טוב צריך לפתח לא רק יכולת טכנית אלא גם יציבות, עצמאות, פתיחות ויכולת להמשיך לפעול תחת לחץ.
המורים וההשפעות
דני ווקסמן הוא המורה המרכזי שלי. ממנו למדתי ולומד בודו-טאיג׳וטסו, ג׳ודו וזן ובעיקר רוח לחימה אמיתית. למדתי ממנו דברים רבים שתקצר היריעה מלפרט כאן את כולם אבל בין החשובים שבהם, ואולי העיקריים: לא מוותרים על אימון. דיוק חשוב מאוד, גם בהיבט הפיזי וגם בהתנהלות בלוחות הזמנים. תחת לחץ לא נשברים אלא ממשיכים ("גאמן") ונלחמים כל עוד נשמה באפנו.
דני נהג תמיד להדגיש שני מושגים ביפנית: גאמן, Gaman (我慢), שבמובן שבו הוא השתמש בו פירושו עבורי אי-ויתור ואי-כניעה ונגארה, Nagare (流れ), זרימה והמשכיות. שני הערכים האלה הם נר לרגליי גם בדוג׳ו וגם בחיים. גאמן הוא היכולת להמשיך ולא להישבר גם תחת לחץ וקושי. נגארה הוא היכולת להמשיך לזרום, להשתנות ולהתקדם ולא להיתקע במקום. מבחינתי אלה אינם רק מושגים יפניים או עקרונות של אמנות לחימה. אלה ערכים ודרך חיים.
בהיבט של הנינפו למדתי ממנו גם את שינשין שינגאן, Shinshin Shingan (神心神眼), בקירוב: "לב ותודעה אלוהיים ועין אלוהית". למדתי ממנו להיות פתוח כלפי כל אדם, לא למהר להצמיד תוויות ולא לגשת לאנשים מתוך דעות מוקדמות. למדתי ממנו לקבל אנשים כפי שהם ולפגוש אותם לפני שאני שופט אותם.
מהאצומי קיבלתי חיזוק עצום לדברים שלמדתי מדני: בראש ובראשונה פתיחות כלפי כל אדם, בלי דטרמיניזם ובלי דעה קדומה. ממנו וממורים נוספים ביפן למדתי עוד על הנגארה ועל ה-Let go, שדני הדגיש תמיד ושעמדו בבסיס דרך הלימוד שלו. המפגש עם האצומי ועם המורים ביפן לא החליף את מה שלמדתי מדני, אלא העמיק וחיזק אותו.
הקהילה והאווירה
הדבר החשוב לי ביותר בדוג׳ו הוא יחסי האנוש והאווירה. בעיניי לימוד נכון ואיכותי לא נוצר רק ממורה טוב או מתרגול מדויק, אלא קודם כול מקהילה חזקה, חברית ותומכת. כאשר אנשים מרגישים בנוח לשאול, לטעות, להתנסות, לעזור זה לזה וגם לצחוק יחד, נוצר המקום שבו אפשר באמת ללמוד ולהתפתח.
אני רוצה שהדוג׳ו יהיה מקום שיש בו רצינות בלי כבדות, עומק בלי התנשאות וחברות בלי אגו. איכות הלימוד היא במידה רבה תוצאה של איכות הקהילה: ככל שהקשרים בין האנשים טובים יותר, כך האימון נעשה פתוח יותר, בטוח יותר, כן יותר ובסופו של דבר גם עמוק יותר. קהילה חזקה וחברית אינה תוספת לאימון. היא התנאי ללימוד איכותי.
בניית קהילה של בודו היא גם ערך שהאצומי דיבר וכתב עליו במפורש, וגם כאן אני משתדל ללכת בדרכו: לא רק להעביר טכניקות, אלא ליצור סביב האימון קהילה של אנשים שלומדים יחד, תומכים זה בזה ומתפתחים יחד.
הרוח הטובה, האנושיות והקבלה חשובות לי מאוד, אבל חשוב לי לא לשכוח שבאנו ללמוד אמנות לחימה. בעיניי רוח לחימה בלתי מתפשרת היא ערך מרכזי, בדוג׳ו ובחיים בכלל. אפשר להיות חבריים, פתוחים ותומכים, ובו בזמן לדרוש מעצמנו רצינות, אומץ, התמדה ונכונות להתמודד עם קושי. זה ערך שאני לא מוותר עליו.
מחוץ לדוג׳ו
מחוץ לאמנויות הלחימה אני גיאוגרף ומתכנן ערים במקצועי. גם שם אני עוסק במרחב, בתנועה, ביחסים בין אנשים למקום, בתחום מדעי החברה ובדרך שבה מערכות מורכבות משתנות ותכניות משתבשות. אני אוהב טבע, שטח, מסעות ואתגרים ובמובנים רבים אני מרגיש שהסקרנות שמובילה אותי בחיים היא אותה סקרנות שמובילה אותי גם בבודו ובאמנויות הלחימה.
בסופו של דבר אני לא רואה גבול חד בין האימון לחיים. הדברים שאנחנו לומדים בדוג׳ו - לראות, להרגיש, להסתגל, לשמור על איזון, לא להיבהל משינוי ולהמשיך לחפש דרך - ממשיכים איתנו גם כשאנחנו יוצאים ממנו. מבחינתי וגם מבחינת המורים שלי, כל מקום הוא הדוג׳ו וכל רגע הוא חלק מן האימון.
להתאמן יחד
אם הדרך הזאת מדברת אליך, אפשר להתחיל בשיעור ניסיון.
ללא עלות