דוג'ו קרקל
המסורת
מסורת באמנות לחימה היא לא רק אוסף של טכניקות עתיקות או ניסיון לשמר את העבר בדיוק כפי שהיה. מבחינתי מסורת חיה היא העברה של ידע, עקרונות, דרך תנועה ודרך חשיבה ממורה לתלמיד, מדור לדור. היא נשמרת דווקא משום שהיא ממשיכה להיבחן באימון ובחיים ולהתקיים בתוך מציאות משתנה.
העברה כזאת אינה העתקה מכנית. אותו עיקרון עשוי לקבל ביטוי שונה אצל מורים שונים ואצל תלמידים שונים, בהתאם לגוף, לניסיון ולמצב. הצורה חשובה, במיוחד בשלבי הלימוד הראשונים, אבל מטרתה אינה לכלוא אותנו בתוכה אלא להעביר עקרונות שאפשר להבין, להרגיש וליישם גם כאשר התנאים משתנים.
הבודו-טאיג'וטסו (נכתב גם בודו-טאיג'וצו) שאני לומד ומלמד קשור למסורות שהועברו מטקמאצו טושיצוגו, Takamatsu Toshitsugu (高松寿嗣), אל האצומי מאסאקי, Hatsumi Masaaki (初見良昭), וממנו לתלמידיו. בתוך ארגון הבוג'ינקאן מקובל לדבר על תשע מסורות שונות, שכל אחת מהן מביאה איתה דרך תנועה, עקרונות לחימה ומורשת משלה. שלוש מהן הן מסורות נינג'וטסו (נכתב גם נינג'וצו, או נינג'יצו), ושש האחרות עוסקות בלחימה בגוף ובכלי נשק. האצומי מסביר שבחר במונח בודו, דרך הלחימה, ולא בנינג׳וטסו בלבד, משום שהמסורות האלה מגיעות גם מבתי ספר של סמוראים וגם מבתי ספר של נינג׳ות.
האצומי ואני, נודה, יפן. ספטמבר 2012
טקמאצו והאצומי
טקמאצו היה המורה שממנו קיבל האצומי את המסורות שעליהן התבסס בהמשך ארגון הבוג׳ינקאן. בתוך הבוג׳ינקאן מקובל לדבר על תשע ריוהא, Ryūha (流派) - אסכולות או מסורות לחימה - שכל אחת מהן נשמרת כמסורת בעלת אופי, עקרונות ודגשים משלה.
חשוב בעיניי להדגיש שהמסורות האלה אינן שיטה אחת שהתפצלה לתשע. לכל ריו זהות ומאפיינים משלו, ובמקביל הן נלמדות בתוך המסגרת הרחבה של הבודו-טאיג׳וטסו.
כאשר אנחנו מדברים על ההיסטוריה של המסורות האלה, חשוב להבחין בין המסורת כפי שהיא מועברת בתוך הבוג׳ינקאן לבין מה שניתן לאמת ממקורות היסטוריים חיצוניים. לא כל קווי ההעברה מתועדים באותה מידה וביחס לחלקם קיימים דיונים ומחלוקות מחקריות. באתר הזה אני מעדיף להציג את המסורת בכבוד אבל גם ביושר, ולהבחין ככל האפשר בין מה שקיבלנו מתוך המסורת לבין מה שניתן לאמת באופן עצמאי.
המסורות שמהן אני לומד
הדרך שלי בבודו-טאיג׳וטסו נשענת על תשע המסורות המועברות במסגרת ארגון הבוג׳ינקאן. לכל אחת מהן דרכי תנועה, עקרונות וכלים משלה, והמפגש ביניהן יוצר שפה רחבה שמאפשרת לבחון שוב ושוב עקרונות עבודה מרכזיים בבוג׳ינקאן: מרחק, תזמון, מבנה, שליטה והסתגלות לשינוי. את תשע המסורות ואת מאפייניהן אני מפרט בעמוד בודו-טאיג׳וטסו.
מבחינתי, החשיבות של המסורות אינה רק בשימור טכניקות מן העבר: הן מציעות דרכים שונות ללמוד להשתמש בגוף, לראות את המתרחש, להרגיש שינוי ולהגיב אליו בלי להיקבע לפתרון אחד. ככל שאני ממשיך ללמוד אותן, אני פוגש שוב את אותם עקרונות מזוויות שונות ומעמיק את ההבנה של הדרך כולה.
מדני ווקסמן אל הדוג׳ו
דני ווקסמן ואני באימון בפארק. חורף 2026
דני ווקסמן, יליד 1936, הוא אחת הדמויות שהשפיעו ביותר על הדרך שבה אני מבין היום בודו. בצעירותו למד אצל משה פלדנקרייז וב־1958, לאחר שחרורו מצה״ל ובהמלצתו של פלדנקרייז, נסע ליפן. שם התאמן בג׳ודו בקודוקאן בטוקיו ובמקביל למד סוטו־זן אצל פרופ׳ מסונגה רייהו (Masunaga Reiho), שהיה למורה הזן שלו.
בתחילת שנות ה־60 הפגיש אותו חברו דון דרייגר (Donn Draeger) עם האצומי מאסאקי. דני, יחד עם דורון נבון היה מן התלמידים המערביים הראשונים של האצומי. דני גם היה זה שהכיר בין האצומי לדורון נבון, שאותו הכיר מאימוני הג׳ודו בקודוקאן.
דני הוא בעל דאן 7 בג׳ודו מטעם הקודוקאן. הייחוד בדרך שלו אינו נובע מחיבור מלאכותי בין תחומים שונים, אלא מן האופן שבו ג׳ודו, זן, עבודתו של פלדנקרייז והבודו שלמד ביפן נעשו אצלו לחלק מדרך אחת. בעבודתו מודגשים שחרור ממתח מיותר, תנועה חופשית, דיוק, מינימליזם ובהירות, אך לצד כל אלה יש בה גם קרביות מוחלטת. אחד הדברים הבולטים והמרשימים ביותר בדרך של דני הוא היכולת לעבור ברגע ממצב רגוע, שקט ונינוח למצב לחימתי חד, מלא ונחוש ולחזור מיד לרוגע עם סיום המשימה. אין אצלו סתירה בין רוגע לקרביות. הרוגע מאפשר את הקרביות, והקרביות מסתיימת ברגע שאין בה עוד צורך. הכוח אינו נובע ממאמץ גדול יותר, אלא מהיכולת להשתמש בגוף ובתודעה בצורה שלמה, פשוטה ומדויקת. התפיסה הזאת קיבלה אצלו את השם סאטורי נו מיצ׳י (Satori no Michi) - "הדרך להתעוררות”. באתר של השיטה היא מתוארת כדרך המשלבת את ניסיונו של דני בזן, בג׳ודו, בנינג׳וטסו ובעקרונות שלמד ממשה פלדנקרייז, לא כאוסף של שיטות נפרדות אלא כגישה אחת לאימון, ללמידה ולהתפתחות.
אני לומד עם דני מאז 1999. במהלך השנים נחשפתי לסאטורי נו מיצ׳י ולמדתי אותה ממנו דרך הבודו־טאיג׳וטסו, הג׳ודו, הזן ובעיקר דרך האימון והקשר המתמשך והאישי איתו. עבורי זו אינה רק שיטת אימון נוספת, אלא דרך שעיצבה במידה רבה את האופן שבו אני מתאמן, מלמד ומבין בודו.
הדברים נכתבים באוקטובר 2026. אני תלמידו של דני מאז שנת 1999 וממשיך ללמוד אצלו גם היום, ואני מקווה ומאחל שאמשיך ללמוד ממנו עוד שנים רבות.
המסורת ממשיכה בדוג׳ו