הנינג'ה (3): מורשת- ערש לידת הנינג'צו.

במיתוסים ובאגדות שנכתבו על נינג'ות מאז התקופה של ימי הביניים, יוחסו לאנשי מקצוע מיומנים ומאומנים אלה הרבה יכולות יוצאות דופן ואפילו על-אנושיות. חלק מהכותבים האמינו כי נינג'ות יכולים לעוף או להפוך את עצמם ליצורים כמו עכבישים וחולדות. הם הפכו לדמויות של מזיקים ונערצים בשל זריזותם אך לא אהובים על אף אחד. יוחסו להם כישורים מדהימים שנעו בין הוצאת הכרית מתחת לאויב ישן או התנקשות באויב מלמטה בזמן שישב על האסלה. הסיפורים הללו הם ככל הנראה הגזמות, אך נכון שרבים ממפקדי הצבאות הזהירים הגנו על עצמם מפני מתנקשים על ידי ציוד ואיבזור הטירות שלהם במכשירים נגד נינג'ה, כמו לוחות רצפה מרעישים ("רצפת זמיר") מסדרונות ופתחים מבלבלים, קירות מסתובבים ופתחי מלכודות מוסתרים.

הנינג'ות הפכו לדמויות פופולריות בסרטים, בחוברות קומיקס ובמשחקי מחשב ביפן ואמנות הלחימה של הנינג'וצו נלמדת ומתורגלת עד היום. ישנם גם מוזיאונים רבים המוקדשים כולם להיסטוריה של הנינג'ות, במיוחד כמובן ביפן והעיקרי שבהם הוא טירת איגה-אואנו שבמחוז מיא, אחד מבתי אבותיהם של לוחמי הנינג'ה. טירת איגה-אואנו והמרחב שסביבה נחשבים כערש לידתו של הנינג'וצו.

השלטון רדף את אנשי הימא-בושי (ראה בפרק 1) "הנחותים והמתבודדים", הקסמים שלהם לא הספיקו כדי להגן עליהם כנגד עוינות השלטון אל הכת והכוהנים פנו למלחמת גרילה והכשירו את עצמם במה שיהפוך לבוג'וצו, אומנות הלחימה שהיתה לבסיס של שמונה עשרה שיטות לחימה - קראטה, בּוֹג'וצו, קנג'וצו, וכן הלאה - כדי להגן על מקדשיהם והמקומות הקדושים להם. אלה הוקמו כ-30 קילומטרים ממזרח לנארה באיגא-אואנו, שהיה אז כפר חקלאי שנמצא על מישור רחב ידיים מוקף הרים. האזור היה כל כך דל ומבודד, שבעלי האדמות הלוחמים מנארה וקיוטו לא ראו צורך להילחם עבורו, ולכן הוא עבר כברירת מחדל לידי אנשי הכת ההררית. כאן הפך הנינג'וצו לאמנות העומדת ברשות עצמה.

---

מקורות: מכון המחקר של ה-סי.איי.אי: https://www.cia.gov/library/center-for-the-study-of-intelligence/kent-csi/vol9no2/html/v09i2a06p_0001.htm#1-for-example-in