6. סמוראי (侍)

המונח סמוּראי (ביפנית:侍 , או לעיתים 士) שימש במקור את מעמד האצולה הלוחמת ה-בּוּשי (ראה ערך בפרקים הבאים) ביפן בתקופה הטרום-תעשייתית, אך הוחל אחר-כך על כל חברי מעמד הלוחמים שעלו לשלטון במאה ה-12 ושלטו בממשלה היפנית עד לרסטורציה של Meiji בשנת 1868. מקור השם הוא בפועל "סבוראו", שמשמעו "לשרת" ומי שסייע רבות להקמת מעמד זה היה מינמוטו יוריטומו (1147-1199), הגנרל שהפך לשוגון בשנת 1185.

מקור הסמוראים הנו חבורות לוחמים פרובינציאליות מתקופת קמאקורה (1192–1333). גאים על כישוריהם הצבאיים ועל הסטואיות (שליטה עצמית) שלהם, הם פיתחו תרבות מבוססת משמעת, הנבדלת מהעידון השקט הקודם של החצר הקיסרית.

הסמוראים חיו אורח חיים מחמיר ותרבותם ייצרה אומנויות יפניות ייחודיות רבות, כמו טקס התה וסידור פרחים (ikebana), שנמשכים גם היום. הסמוראים הראשונים היו בעלי קרקעות אשר התארגנו בהובלתם של בני אצולה במחוזות יפן הרחוקים מהבירה, כדי להגן על אדמתם מברברים ומשודדי ים. החל מהמאה ה-10 מעמד לוחמים זה התחיל לצבור כוח ופיתח תרבות המבוססת על משמעת וכישורים צבאיים וגאווה בסטואיות של חבריה, ובמאה ה-12 תפס את השלטון ביפן והחזיק בו עד לאמצע המאה ה-19.

במהלך השנים השתנה אופי המעמד בהתאם לתקופה: בעוד שהסמוראים של המאה ה-11 היו לוחמים רכובים ממשפחות נבחרות שהצטיינו בשימוש בקשת, הסמוראים בסוף המאה ה-16 היו מעמד רחב שספג לתוכו לוחמים משכבות שונות של האוכלוסייה.

החל מהמאה ה-17 איבד מעמד הסמוראים את תפקידו כמעמד לוחם, ולאחר חדירת השפעה מערבית ליפן והרפורמות של תקופת מייג'י בוטלו זכויותיהם של הסמוראים כאצילים בפועל.

הסמוראי האידיאלי היה אמור להיות לוחם סטואי שדבק בקוד התנהגות לא כתוב, שלימים הפך לקוד פורמאלי שנקרא "בושידו" (ראה ערך בפרקים הבאים), ששם דגש על גבורה, כבוד ונאמנות אישית לאדונו מעל החיים עצמם. הסמוראי שאף לנהל את חייו כך שכבודו לא ייפגע ובמקרה של הכתמת כבודו, למשל במקרה של תבוסה בקרב, היה רשאי לבצע התאבדות טקסית הנקראת "ספוקו" או "הארקירי" (הארה = בטן ביפנית), אשר הייתה מטהרת את כבודו. הפילוסופיה של חיי הסמוראים הושפעה לא מעט מזרמים דתיים, לרבות הזן בודהיזם.

בתקופת מורומאצ'י (1338–1573) ובהשפעתו הגוברת של הזן בודהיזם, תרבות הסמוראים הניבה אומנויות יפניות ייחודיות כמו טקס התה וסידור הפרחים, שנמשכים גם היום, וההתאבדות הטקסית על ידי חיתוך המעיים (seppuku) מוסדה כחלופה מכובדת לחוסר כבוד או לתבוסה. במהלך התקופות הרגועות עסקו הסמוראים בשירה ובאמנויות המסורתיות של יפן. תרבותם, המשלבת היבט של מעמד לוחם ומעמד שווה-אצולה בפועל, מהווה נדבך חשוב בתרבות יפן ודמות הסמוראי הפכה לדמות ייצוגית של תרבות יפן במדינות המערב. גם ביפן המודרנית ישנם אנשים השומרים על קוד הבושידו והסמוראים הפכו לגיבוריהם של סרטי קולנוע.

רקע מורחב מעט להתפתחות המעמד:

בתקופת הייאן המוקדמת, הצבא הלאומי לא הצליח להתמודד עם האמישי, עם ברברי שהתיישב בצפון האי הונשו, וכך הופיע תואר השוגון, מפקד מבצע צבאי המתמנה לתקופת המבצע. במקום להשתמש בצבא הסדיר, פנה הקיסר לעזרתם של הקלאנים שישבו קרוב ליעד הכיבוש. בראש הקלאן עמד בדרך-כלל צאצא של הקיסר עצמו או של בן אצולה, אשר עזב את החצר בגלל הסיכויים הנמוכים לקבל תואר וירושה, ואליו הצטרפו לוחמים בעלי קרקעות בני המקום. בין המנהיג ללוחמיו השתרשו יחסים פיאודליים הדומים ליחסי האדון-וסאל של אירופה הפיאודלית. עם הזמן, פוזר הצבא הסדיר ומרגע זה כוחו של הקיסר הלך ופחת. מכאן ואילך ניתן לדבר על הסמוראים כמעמד של לוחמים בעלי מעמד. להבדיל מהחיילים הפשוטים, הסמוראים לחמו על סוסים, היו מיומנים בלחימה עם יומי, הקשת היפנית, ולבשו שריון מיוחד המתאים ללחימה על סוסים, המכונה אוֹ-יוֹרוֹי[vii].

---

מקורות:

על הסמוראים: https://www.britannica.com/topic/samurai על הסמוראים (ממליץ מאוד על מקור זה, להרחבה והעמקה): https://www.hamichlol.org.il/%D7%A1%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%90%D7%99 הסמוראים: http://what-when-how.com/martial-arts/budo-bujutsu-and-bugei-martial-arts/ https://www.britannica.com/topic/samurai https://www.britannica.com/biography/Yamaga-Soko#ref206477