בושידו (א'): מה הלוחמים עשו באמת

מבוא:

כשהתחלתי להתאמן באמנויות לחימה, ב-1989, המונח "בושידו" ריחף באוויר כמילה קדושה. כולם דיברו, בדוג'ו שלנו ובפורומים של אמנויות לחימה (מי שזוכר: פורום 148 באתר "תפוז" ;)), על "הכבוד הסמוראי" ועל "ערכי הבושידו שהכתיבו את התנהגות הסמוראי". ככל שהעמקתי את היכרותי עם תרבות יפן ועם ההיסטוריה שלה, התחילו לעלות אצלי סימני שאלה: עד כמה הבושידו באמת היה "קדוש", ומה היה מקומו בחיי הלוחמים ביפן של פעם? החלטתי לחקור את הנושא לעומק, ואת מה שמצאתי אני מציג בשלושה פרקים. אולי יש עוד סקרנים כמוני.

מי שקורא על סמוראים מכיר את התמונה: לוחם שחי לפי קוד כתוב, "בושידו", ובו שבע מעלות, נאמנות עד מוות לאדונו, ונכונות לשים קץ לחייו בכל רגע שבו נפגע כבודו. השאלה שהמאמר הזה שואל פשוטה: האם כך חיו הלוחמים בפועל?

ההיסטוריון קרל פריידיי, מומחה לתקופות היאן וקמאקורה (בערך מסוף המאה ה-8 ועד 1333), קרא לאחת מהרצאותיו "בושידו ומה שהבושי עשו" (בּוּשִׁי פירושו לוחם, ובּוּשִׁידוֹ, "דרך הלוחם"). הכותרת מסכמת את הבעיה. מה שנכתב אחר כך על הלוחמים, ומה שהלוחמים עשו בזמנם, הם שני דברים שונים. המאמר הזה עוסק בשני: במעשה.

לפני היות המילה

בימי הביניים כמעט לא כתבו ביפן על "דרך הלוחם". את עולמו של הלוחם תיארו בביטויים צנועים כמו קְיוּבָּה נוֹ מִיצִ'י, "דרך הקשת והסוס". מלבד חוקי בית שניסחו אדונים פיאודליים לאנשיהם, לא היה קוד כתוב.

נאמנות: מותנית ולא מוחלטת

לפי פריידיי, הקשר בין אדון ללוחם היה במשך מאות שנים חוזי. הלוחם שירת תמורת קרקע, פרס והגנה, ונשאר נאמן כל עוד הדבר השתלם לו. כמעט אין קרב חשוב בהיסטוריה של יפן שלא הוכרע, בין השאר, בעריקה של אחד הצדדים.

קמרון הרסט מאוניברסיטת קנזס מוסיף נקודה חשובה: חוקי הבית הרבו לדרוש נאמנות, ודווקא זה מלמד שהיא לא הייתה מובנת מאליה. הכלל הראשון מבין 99 הכללים שכתב לאנשיו טאקדה נובושיגה, בן לבית אדונים פיאודלי במאה ה-16, מזהיר את הלוחם מלבגוד באדונו.

שלוש דוגמאות מתועדות מראות איך זה נראה בפועל:

טאקזאקי סואנאגה והפלישה המונגולית (1274). סואנאגה, לוחם בדרג ביניים מחבל היגו, התעלם מפקודה לחכות, כי רצה להיות הראשון מבני חבלו שנכנס לקרב. כשמעשיו לא דווחו לשלטון, מכר סוסים ואוכפים כדי לממן נסיעה לקמאקורה, מושב השלטון הצבאי, ולתבוע פרס. הוא קיבל אותו: הכרה אישית מהשוגון, השליט הצבאי של יפן, וסוס במתנה. אחר כך הזמין מגילה מאוירת שתיעדה את גבורתו. תומס קונלן מפרינסטון, שתרגם את המגילה, מסיק ממנה שהלוחמים נלחמו במידה רבה בשביל הכרה ותגמול. פרט מעניין: "רוחות האלים" (קָמִיקָזֶה), שלפי המסורת הטביעו את הצי המונגולי, לא מופיעות בכלל בתיאור שלו.

לוחם יפני רכוב מול קשתים מונגולים, בפלישה של 1274. מתוך "מגילות הפלישה המונגולית", שהזמין הלוחם טאקזאקי סואנאגה כדי לתעד את מעשיו (1293).

המרוץ בנהר אוג'י (1184). לפי סיפור בית הֵייקֶה, אפוס מלחמה יפני מהמאה ה-13, שני לוחמים - סאסאקי טאקאצונה וקג'יווארה קגסואה - התחרו מי יחצה ראשון את הנהר אל מול האויב. סאסאקי קרא לחברו שחגורת האוכף שלו רופפת. קג'יווארה עצר להדק אותה, וסאסאקי חלף על פניו. איש לא ראה בכך בגידה בקוד: הסיפור הפך לאחד הנושאים האהובים על ציירים יפנים במשך מאות שנים.

הלוחם סאסאקי טאקאצונה חוצה את נהר אוג'י על סוסו. הדפס עץ מאת טורי קיומיצו, שנות ה-60 של המאה ה-18. מכון האמנות של שיקגו, נחלת הכלל.

סקיגהרה (1600). בקרב שהכריע את גורל יפן הבטיח קובאיאקאווה הידאאקי בחשאי לטוקוגאווה איאיאסו, שייסד אחר כך את שושלת השוגונים טוקוגאווה, שיבגוד בבעלי בריתו. הוא היסס עד הצהריים, ועבר צד רק אחרי שאנשי טוקוגאווה ירו לעברו. לפי Samurai Archives, הניצחון נבע במידה רבה מהעריקה הזו. מחקרים מהשנים האחרונות מערערים על חלק מפרטי הסיפור המוכר, אבל לא על עצם העריקה.

ספוקו: מפלט ולא טקס

התאבדות בחיתוך הבטן (סֶפּוּקוּ) מוכרת לפחות מסוף תקופת היאן. לפי הרסט, ברוב המקרים היא הייתה דרך להימנע מנפילה בשבי, כשהלוחם עמד מול מוות ודאי. רק עם הזמן נקשרה בכבוד, ובתקופת אדו (1603–1867) הפכה בעיקר לעונש שהשלטון גזר.

47 הרונין: מה קרה באמת?

רוֹנִין הוא סמוראי שנותר בלי אדון. סיפורם של 47 הרונין הוא הסיפור המפורסם ביותר על נאמנות של סמוראים, והוא נראה אחרת כשמסתכלים על העובדות. ב-1701 תקף אסאנו נאגאנורי, שליט מחוז אָקוֹ, בחרבו את קירה יושינאקה, האחראי על הטקסים בטירת השוגון באדו (טוקיו של היום). קירה נפצע קל. השוגון ציווה על אסאנו לבצע ספוקו באותו יום, ורכושו הוחרם. אדונם של הרונין לא נרצח, כמו שנכתב לפעמים: הוא נידון למוות, כעונש על פשע.

בלילה שבין 30 ל-31 בינואר 1703 פרצו הרונין בהנהגת אוישי קורנוסוקה לאחוזת קירה, הרגו אותו, והניחו את ראשו על קבר אדונם. ב-20 במרץ 1703 נצטוו לבצע ספוקו. לפי Samurai Archives, כולם מלבד אחד נערפו בפועל בטקס ספוקו מדומה.

מה נשאר

הלוחמים שתוארו כאן לא היו נבלים. הם היו אנשי מקצוע שנלחמו בשביל פרס, מוניטין והישרדות, ולא מתוך קוד כתוב. אם כך, מאיפה בא הקוד? על כך בפרק הבא.

להמשך: בושידו (ב'): איך נכתב "קוד הסמוראי"

הארות:

• בּוּשִׁי פירושו לוחם, ובּוּשִׁידוֹ פירושו "דרך הלוחם".

• תקופות היאן וקמאקורה: בערך מסוף המאה ה-8 ועד 1333.

• טאקדה נובושיגה: בן לבית אדונים פיאודלי במאה ה-16.

• קמאקורה: מושב השלטון הצבאי. שוגון: השליט הצבאי של יפן.

• סיפור בית הייקה: אפוס מלחמה יפני מהמאה ה-13.

• טוקוגאווה איאיאסו: מי שייסד אחר כך את שושלת השוגונים.

• תקופת אדו: 1603–1867.

• רונין: סמוראי שנותר בלי אדון.

מקורות לפרק א'

• Karl F. Friday, “The Historical Foundations of Bushido”, Koryu.com, 2001; “‘Bushidō’ and What Bushi Did”, Hoover Institution, 2022.

• G. Cameron Hurst III, “Death, Honor, and Loyalty: The Bushidō Ideal”, Philosophy East and West 40(4), 1990.

• Kasaya Kazuhiko, “Bushidō: An Ethical and Spiritual Foundation in Japan”, nippon.com, 2019.

• Thomas D. Conlan, Myth, Memory, and the Scrolls of the Mongol Invasions; מערך שיעור של MSU על פי תרגומו.

• Samurai Archives: Takezaki Suenaga, Sekigahara, The 47 Ronin.

• HistoryNet – Takezaki Suenaga’s scrolls.

• Gardner Museum – The Battle of the River Uji; Naama Eisenstein, “Poetic Deception”, Asian Studies 6(2), 2018.

• Waraku – Sekigahara.

• Britannica: 47 rōnin.