בושידו (ב'): איך נכתב "קוד הסמוראי"
עודכן: לפני 7 ימים
בפרק הקודם ראינו לוחמים שנלחמו בשביל פרס ומוניטין, החליפו צד כשזה השתלם, והשתמשו בערמה בלי להתבייש. הקוד המפורסם לא נולד אצלם. הוא נכתב בשני גלים: הראשון בתקופת אדו, כשכבר לא היו מלחמות, והשני בתקופת מייג'י, כשכבר לא היו סמוראים.
לידת המילה
בּוּשִׁידוֹ פירושו "דרך הלוחם": בּוּשִׁי הוא לוחם, ודוֹ הוא דרך. הטקסט הראשון שמנסח את "בושידו" כדפוס התנהגות הוא קוֹיוֹ גוּנְקָאן, רשומות בית טאקדה, משפחת אדונים פיאודליים חזקה במאה ה-16. הטקסט חובר בסוף המאה ה-16 ובתחילת המאה ה-17, ועל זהות המחבר חלוקות הדעות. לפי קסאיה קזוהיקו, פרופסור אמריטוס במרכז הבינלאומי למחקר יפן בקיוטו, המילה מופיעה בו יותר משלושים פעם, ומשמעותה פשוטה: אומץ ומעשי גבורה בשדה הקרב. לוחם שעוסק בכספים או בניהול נחשב שם לבזבוז.
תקופת אדו: לוחמים בלי מלחמה
בשנת 1603 התחילה ביפן תקופת אדו, שנקראת על שם עיר המושב של השוגונים, השליטים הצבאיים (טוקיו של היום): יותר ממאתיים שנה בלי מלחמה. הסמוראים עברו לעיירות הטירה, קיבלו משכורת קבועה, ושימשו כפקידים, שוטרים ושופטים. עכשיו עלתה שאלה חדשה: מה תפקידו של מעמד לוחמים בעולם שאין בו מלחמה? ההיסטוריון קרל פריידיי מדגיש שכל מי שכתב אז על "דרך הלוחם" ניסה לענות על השאלה הזו, ושהתשובות היו שונות מאוד זו מזו.
במשך הזמן עבר מרכז הכובד מאומץ חיצוני למוסר פנימי:
כוח רצון (1621). שׁוֹקֶה נוֹ הְיוֹגְ'וֹ הוא חיבור על תורת הלחימה ב-20 מגילות, שערך אוגסאווארה סאקואון, מלומד בתורת הלחימה, ב-1621. ב-1658 יצא בדפוס. הוא מתאר את הבושידו כ-אִיגִ'י, כוח רצון שלא נכנע לפרסים או לשררה ונצמד לעקרונות הפנימיים של האדם.
מוסר לכל אחד (1642). קָאשׁוֹקִי הוא קובץ מסות מוסריות בחמישה כרכים, שמיוחס לסאיטו צ'יקאמורי, סמוראי ששירת בעבר את בית מוגמי בצפון יפן. הוא מונה איסורים פשוטים: לא לשקר, לא להתרברב, לא להשמיץ, לחמול על הזולת. הוא נכתב בכתב קאנה, הכתב ההברתי היפני הפשוט, כך שגם פשוטי העם יכלו לקרוא אותו, והיה פופולרי מאוד.
יאמגה סוקו (1622–1685) תיאר את הסמוראי כמופת מוסרי ברוח תורת קונפוציוס, לשאר המעמדות, וקרא לדרך הזו שִׁידוֹ (שִׁי הוא כינוי נוסף לסמוראי). ב-1666 הוגלה לתחום אקו (תחום: נחלה של אדון פיאודלי), תחומם של 47 הרונין, בגלל ספר שהרגיז את השלטון. ההיסטוריון קמרון הרסט מזהיר שאת מחשבתו נוטים לכנות "בושידו" בלי הצדקה.
דאידוג'י יוזאן (1639–1730) כתב מדריך לסמוראי צעיר, בּוּדוֹ שׁוֹשִׁינְשׁוּ (בערך: "ספר למתחיל בדרך הלוחם"). הוא דרש לזכור את המוות בכל יום, ולאזן בין אמנות המלחמה להשכלה.
ההָגָקוּרֶה (1716) ("חבוי בין העלים") נרשם מפי יאמאמוטו צונטומו, ששירת את נבשימה מיצושיגה, שליט תחום סאגה שבקיושו, האי הדרומי מבין איי יפן הגדולים. צונטומו רצה למות עם אדונו, אבל החוק אסר זאת, והוא פרש מן העולם. ממנו בא המשפט המפורסם "דרך הלוחם היא מוות". לפי קסאיה, המשמעות היא תודעת מוות מתמדת שמשחררת את הלוחם, ולא ציווי למות. אבל לפי פריידיי, הספר כמעט לא הופץ מחוץ לתחום של נבשימה עד העת המודרנית.
כמה נדיר היה המונח עצמו? מתוך 60 חיבורים שאסף ב-1905 החוקר אינואה טסוג'ירו לאוסף כתבי הבושידו, רק 10 משתמשים במילה, ורק 4 משתמשים בה לעתים קרובות.
הוויכוח על 47 הרונין
ב-1703 נקמו 47 רונין, סמוראים שנותרו בלי אדון, את מות אדונם, ושילמו על כך בחייהם (על הפרשה עצמה בפרק א'). אם היה קוד אחד, היינו מצפים שכל ההוגים יסכימו עליהם. הם לא הסכימו. ההוגה הקונפוציאני אוגיו סוראי ואחרים גינו את הרונין משום שהפרו את החוק. אחרים שיבחו את כוונתם. ודווקא צונטומו, מחבר ההגאקורה, ביקר אותם, משום שחיכו כמעט שנתיים במקום לנקום מיד. מי שנחשב לנציג המובהק של הבושידו התנגד למעשה שנעשה אחר כך לסמל הבושידו.
מייג'י: הקוד נכתב מחדש
ב-1868 החלה תקופת מייג'י: השלטון עבר מהשוגון לקיסר ויפן יצאה לדרך של מודרניזציה מהירה. בתוך שנים ספורות נעלם מעמד הסמוראים. לפי ההיסטוריון אולג בנש מאוניברסיטת יורק, בשנות ה-80 של המאה ה-19 נחשבו הסמוראים לשריד מיושן. רק בסוף העשור החלו לכתוב על "בושידו", בהשראת האידיאל האירופי של הג'נטלמן והאביר. בנש מכנה את התוצאה "מסורת מומצאת".
1882. הצו הקיסרי לחיילים ולמלחים דרש נאמנות לקיסר, וקבע שהחובה כבדה מהר והמוות קל מנוצה. במשך יותר משישים שנה הודפס הצו בראש פנקסי החיילים.
1894–1914. שני גלי בושידו: את הראשון הניע הניצחון על סין (1894–1895), ואת השני הניצחון על רוסיה (1904–1905).
1899. ניטובה אינאזו, איש חינוך יפני נוצרי שהתחנך באנגלית, פרסם בניו יורק, באנגלית, את Bushido: The Soul of Japan. כשכתב אותו, חשב שהוא ממציא מילה חדשה. הרסט מתאר אותו כאדם שהכיר את התרבות המערבית טוב בהרבה מאשר את ההיסטוריה היפנית. ממנו באה רשימת שבע המעלות המוכרת במערב: צדק, אומץ, חסד, נימוס, אמת, כבוד ונאמנות.
1912. בזיל הול צ'מברליין, פרופסור באוניברסיטה הקיסרית בטוקיו, כינה את פולחן הקיסר והנאמנות "המצאת דת חדשה".
פריידיי מצביע על התהום בין שני הגלים. כותבי אדו רצו להבדיל את הסמוראים משאר העם, ודיברו על נאמנות אישית לאדון מסוים. הבושידו המודרני הפך את ערכי הלוחם לרוחו של כל העם, ודרש נאמנות מופשטת לקיסר. לדבריו, יאמגה, דאידוג'י וצונטומו היו נחרדים מהרעיון.
במלחמת העולם השנייה שימש ההגאקורה להשראת טייסי הקמיקזה, שהתרסקו במכוון על ספינות האויב. עם התבוסה ב-1945 ננטשה ההוראה הרשמית של הקוד, אבל רכיבים ממנו נשארו באמנויות הלחימה. איך זה קרה, נראה בפרק הבא.
להמשך: בושידו (ג'): מבוג'וטסו לבודו
מקורות לפרק ב'
Kasaya Kazuhiko, “Bushidō: An Ethical and Spiritual Foundation in Japan”, nippon.com, 2019.
Karl F. Friday, “The Historical Foundations of Bushido”, Koryu.com, 2001.
G. Cameron Hurst III, “Death, Honor, and Loyalty: The Bushidō Ideal”, Philosophy East and West 40(4), 1990.
Oleg Benesch, Inventing the Way of the Samurai, Oxford University Press, 2014; סקירה ב-Martial Journal.
John Allen Tucker, “Yamaga Sokō’s Seikyō yōroku”, Sino-Japanese Studies.
Columbia University: Budō shoshinshū.
Univ. of Oregon – The Imperial Rescript for Military Men, 1882.
Basil Hall Chamberlain, The Invention of a New Religion, 1912.
Britannica: Bushidō, Yamaga Sokō.
תגובות