בושידו (ג'): מבוג'וטסו לבודו

הפרק הקודם הסתיים ב-1945. הפרק הזה חוזר אחורה בזמן, לאותן שנים בדיוק, ומספר את אותו סיפור מזווית אחרת: דרך אמנויות הלחימה. התברר שהמילה "בודו" (בּוּ: לחימה, דוֹ: דרך), שאנו משתמשים בה כל יום בדוג'ו, עברה כמעט אותו מסלול שעבר "בושידו" ("דרך הלוחם", הקוד שמיוחס לסמוראים).

מילה ישנה, משמעות חדשה

"בודו" לא הומצאה במאה ה-20. בתקופת אדו (1603–1867), תקופת השלום הארוכה תחת שלטון השוגונים, היא הייתה נפוצה יותר מ-"בושידו", ומופיעה, למשל, בשם הספר בודו שושינשו, מדריך לסמוראי מתחילת המאה ה-18 שהזכרנו בפרק הקודם. לצדה הייתה מקובלת המילה בּוּג'וּטְסוּ, "אמנויות הלחימה" או "טכניקות הלחימה". מה שחדש הוא המשמעות: אמנות לחימה כדרך לטיפוח האדם, ולא רק כמיומנות קרב.

קאנו: הדו הראשון

קאנו ג'יגורו (1860–1938) היה איש חינוך יפני שלמד בצעירותו ג'וג'וטסו, שיטת לחימה שעסקה בעיקר בלחימה בלי נשק. ב-1882 ייסד את הקודוקאן, בית הספר שלו בטוקיו, וקרא למה שלימד "ג'ודו" במקום "ג'וג'וטסו". ההברה המשותפת, ג'וּ, פירושה רכות או היענות. לדבריו, ג'וטסו פירושו אמנות או תרגול, ואילו דו פירושו דרך או עיקרון, "כשהדרך היא תפיסת החיים עצמה". דוֹ (道) היא אותה "דרך" של הדאו הסיני: לא רק אוסף טכניקות, אלא מסלול של תרגול לאורך חיים, שמטרתו לעצב את האדם עצמו. ההצדקה שלו הייתה חינוכית ורציונלית: שימוש יעיל ככל האפשר בכוח הגוף והנפש. כדאי לשים לב לתאריך: 1882, לפני שהתחילו לכתוב על בושידו. ה"דו" של קאנו לא נולד מתוך אידיאולוגיה לאומית, אלא בשל כוונה חינוכית.

ירידה, ואחריה תחייה

בסוף המאה ה-19 ראו רבים מאנשי הרוח בסיף התחרותי (גֶקִיקֶן) התרחקות מאמנות לחימה אמיתית. ב-1909 החליף בית הספר הגבוה להכשרת מורים בטוקיו את השם "גקיקן" ב"קנדו" ("דרך החרב"), עוד לפני שהיה ברור מה התוכן החדש. רק אחר כך הדגישו שם את הצד המנטלי, בגלל הסיומת "דו".

הניצחון במלחמה עם סין (1894–1895) עורר ביפן גל של כתיבה על בושידו. זה היה גל לאומי, שנבע מגאווה ומביטחון עצמי, אבל עדיין לא לאומני: לפי בנש, הכותבים הראשונים על בושידו היו דווקא אנשים מתקדמים, בעלי ניסיון בינלאומי, שחיפשו ביפן מקבילה לאידיאל הג'נטלמן האנגלי.

באפריל 1895, בסוף אותה מלחמה, נוסדה בקיוטו "אגודת סגולות הלחימה של יפן הגדולה", הבּוּטוֹקוּקַאי. היא איחדה את אמנויות הלחימה, יצרה קטות (רצפי תרגול קבועים) אחידות, וקידמה את ערכי הבושידו. ב-1919 שינה סגן נשיא האגודה, נישיקובו הירומיצ'י, שכיהן קודם לכן כראש עיריית טוקיו, את שם בית הספר שלה מ"בוג'וטסו סנמון גאקו" ל"בודו סנמון גאקו" (סנמון גאקו: בית ספר מקצועי), בנימוק שלמילה "בודו" יש משמעות רוחנית עמוקה יותר. מאותה תקופה התקבל "בודו" כשם הכללי לאמנויות הלחימה.

"מסורת מומצאת" גם כאן

אלכסנדר בנט מאוניברסיטת קנסאי, היסטוריון ומאמן קנדו, מתאר את הקנדו בדיוק במונח שבו תיאר את הבושידו אולג בנש, היסטוריון מאוניברסיטת יורק שכתב ספר מחקר על תולדותיו: מסורת מומצאת, שנוצרה מחדש בכל תקופה לפי צורכי השלטון. לפי סקירות של ספרו, בנט מראה איך המודרניזציה של יפן לוותה ב"סמוראיזציה": תרבות של מעמד אחד, מיעוט קטן באוכלוסייה, הפכה לנורמה של כל העם. בשנות ה-30 וה-40, כשיפן כבשה שטחים במזרח אסיה, הפך הגל הלאומי ללאומנות קיצונית. בנש מתאר איך הבושידו עצמו עבר בהדרגה להדגיש מעלות צבאיות ונאמנות מוחלטת לקיסר. לפי בנט, אנשי צבא אולטרה-לאומנים הציגו אז את הקנדו כיורש של "חוכמת הסמוראים", כדי להנחיל לצעירים גאווה ונכונות להקרבה.

ב-1931 הפכו אמנויות הלחימה לחובה לבנים בבתי הספר התיכוניים. לפי בנט, הטכניקות אף הוקשחו כדי להכין את הנוער למלחמה. אחרי התבוסה במלחמת העולם השנייה פורק הבוטוקוקאי בהוראת כוחות הכיבוש האמריקאיים. הקנדו הפך לספורט דמוקרטי, ובהמשך שימש את יפן גם ככוח רך, כלומר כאמצעי להשפעה תרבותית בעולם.

אימון סייף על סיפון ספינת מלחמה יפנית, בערך 1910–1915. הכיתוב היפני על התשליל: "החיים בצי – סייף על סיפון ספינת קרב". אוסף Bain, ספריית הקונגרס

אותו מסלול

אם מניחים את שני המושגים זה לצד זה, הדמיון בולט:

• מילה ישנה ושולית שקיבלה בתקופת מייג'י (1868–1912) משמעות חדשה.

• ירידה ואז תחייה: הסמוראים נחשבו לשריד, והסיף התחרותי לפחות ערך.

• דחיפה לאומית באותן שנים, סביב הניצחון על סין ב-1895.

• השם לפני התוכן: גם בושידו וגם קנדו התפשטו לפני שהיה להם תוכן מוסכם.

• מלאומיות ללאומנות: מיליטריזציה בשנות ה-30, דחייה ב-1945, וחזרה בגרסה מרוככת.

ההבדל העיקרי הוא קאנו. אצלו ה"דו" נולד מתוך רעיון חינוכי, ורק מאוחר יותר נוכס לאידיאולוגיה. ההשוואה עצמה היא שלי. בנש ובנט מתארים כל אחד את תחומו, אבל לא מצאתי מחקר שמשווה ביניהם במפורש.

ומה זה אומר לנו בדוג'ו?

אין בכל זה סיבה לזלזל באימון או בערכים שהוא מטפח. כבוד, משמעת, ענווה ואומץ הם ערכים טובים גם אם הסמוראים של ימי הביניים לא חיו לפיהם. ההבדל הוא בכנות: אפשר ללמוד את הערכים בלי לטעון שהם "הקוד העתיק של הסמוראים".

גם ההגדרה הרשמית של היום מדגישה את זה. לפי אמנת הבודו, שניסח איגוד הבודו היפני ב-1987, מטרת הבודו היא לבנות את האופי ולחדד את שיקול הדעת באמצעות אימון גופני ונפשי, ולהפוך לאדם ממושמע שתורם לחברה. ראוי לשים לב לתאריך: זו הגדרה מודרנית, והיא חלק מאותו מסלול שתיארנו.

ושאלה אחת נשארת פתוחה. השם של האמנות שאנו מתאמנים בה בדוג'ו, בודו-טאיג'וטסו (טאי (体): גוף, ג'וטסו (術): אמנות או טכניקה; במילים אחרות, "אמנות הגוף"), מחבר בין שתי הסיומות, "דו" ו"ג'וטסו". מה ההבדל ביניהן באימון עצמו? על כך במאמר נפרד.

אימון בודו-טאיג'וטסו בדוג'ו קרקל

מקורות לפרק ג':

• קאנו ג'יגורו (Kano), 1932: The Contribution of Judo to Education

• איגוד הבודו היפני, אמנת הבודו (1987): באתר ניפון בודוקאן

• לוקה צ'ילברג (Culiberg), 2018, כתב העת Asian Studies 6(2): Guest Editor’s Foreword

• שטפן אימהוף (Imhoff), באתר kogakure.de: Taijutsu

• מאמר על המעבר מגקיקן וקנג'וטסו לקנדו, כתב העת Japan Journal of Physical Education, Health and Sport Sciences 51(1): באתר J-STAGE

• אוניברסיטת צוקובה, פרויקט Budo World: The Dai-Nippon Butokukai is established

• כתב העת Aikido Journal: Dai Nihon Butokukai

• אלכסנדר בנט (Bennett), 2015, הוצאת UC Press: Kendo: Culture of the Sword

• סקירות על ספרו של בנט: אנדראה מולה, Martial Arts Studies, 2016; Japan Review 29, 2016

• אלכסנדר בנט (Bennett), ניצ'יבונקן: Japanese Martial Arts in Early Twentieth-Century New Zealand

• מאמר בכתב העת Journal of Martial Arts Research 2(2), 2019: The Nationalisation of the Body in Martial Arts

• אולג בנש (Benesch), 2014, הוצאת אוקספורד: Inventing the Way of the Samurai; עבודת הדוקטורט, UBC

• קמרון הרסט (Hurst), 1990: Death, Honor, and Loyalty