לאט כדי לנוע מהר: על מהירות באימון
עודכן: לפני 18 שעות
יש משהו במצבים קשים שמצליח להוציא מאיתנו יצירתיות. אז זה בערך מה שקרה לי...
בדיוק כפי שלמדתי אצל מורי הבוג׳ינקאן ביפן ואצל מורי בישראל, סנסיי דני ווקסמן, גם בדוג׳ו שלנו כשאנחנו מתאמנים ולומדים אנחנו עובדים לאט. למעשה בחלקים רבים של הלימוד זה אפילו ״כמה שיותר לאט, ככה יותר טוב״.
באחד האימונים התקיל אותי תלמיד שלמד שנים רבות תחת מורה אחר בסוגיית המהירות. הוא אוהב מאוד לעבוד מהר, חושב שזה טוב וחשוב ולא הבין מדוע אני מדגיש את האימון במהירות נמוכה. השאלות שלו והדיון שהתעורר בעקבותיהן עוררו גם אותי ודחפו אותי לכתיבת המאמר הזה.
אני מקווה שתיהנו ושהדברים יעוררו מחשבה גם אצל מי שלא מכירים את גישת הבוג׳ינקאן ואת דרך העבודה בדוג׳ו שלנו.
מה אנחנו לומדים ולמה?
אני חושב שהשאלה הראשונה שכל תלמיד בכל נושא ותחום צריך לשאול את עצמו היא: ״מה מטרת הלימוד? מה אני בעצם לומד?״ התשובה יכולה לעזור לנו לנווט את הדרך בסבך הדילמות והקשיים שעשויים להתעורר במהלך הלימוד.
בדוג׳ו קרקל, כמו בארגון הבוג׳ינקאן, אנחנו לומדים בודו (武道). במובן המצומצם שבו אני משתמש כאן הכוונה היא לדרך הלחימה. לדעתי אנחנו לומדים הרבה יותר מזה אבל אני לא רוצה להפוך את המאמר הזה למשהו ארוך ועמוק עוד יותר.
לכן השאלה הבסיסית שכל מי שלומד ומתרגל בודו צריך לשאול את עצמו היא: ״מה מטרת הבודו?״
האצומי סנסיי חוזר בכתביו על הקשר שבין אמנות הלחימה לבין החיים עצמם. ב-Essence of Ninjutsu הוא מתאר את הנינפו כדרך החורגת מן היכולת להביס יריב ונוגעת למציאת הדרך הנכונה לחיות. הוא אף מייעץ לתלמידיו שלא לנסות לגבור על האויב, אלא להפוך לאנשים המסוגלים לחיות. באותו הקשר הוא מביא דברים דומים מאוד של מורו, טקמאצו סנסיי: ״אינני אומר לך להביס את האויב, אלא להיות אדם המסוגל לחיות״.
בעיניי זה עיקרון חשוב: הבודו הוא לא מטרה בפני עצמו. הוא אמור לשרת את החיים.
אבל כדי לחיות צריך קודם כול לשרוד. וכפי שמלמד אותי מורי, דאישיהאן דני ווקסמן: ״לפעמים עלי להרוג כדי לשרוד״.
ולא, לא הרגתי אדם ואני לא יודע אם אהיה מסוגל לעשות זאת אם אדרש. אני גם מקווה שלעולם לא אצטרך לעמוד במבחן הזה. אבל אני בהחלט מוכן להילחם כדי לשרוד ולחיות.
מה כוללת ״לחימה״?
על הנושא הזה אפשר לכתוב ספרים שלמים אבל כאן אנסה לצמצם.
לדעתי ולהבנתי לחימה מחייבת שלושה דברים בסיסיים:
שמירה על הכשירות הפיזית והנפשית של האדם.
יכולת לפגוע ולגרום נזק לתוקף כאשר הדבר נדרש.
יכולת שליטה מרבית בעצמי ובתוקף.
אפשר כמובן להוסיף מרכיבים ותתי־מרכיבים רבים: יכולת תנועה, שינוי מיקום, הכאה חזקה ומהירה ועוד. אבל בעיניי אלה מרכיבי משנה הנגזרים משלושת המרכיבים האלה.
וכל המרכיבים האלה מחייבים בראש ובראשונה דיוק.
הדיוק בא לידי ביטוי במיקום שלי בעת העימות, בבחירת הטכניקה, בדרך שבה היא מתבצעת, בפגיעה בנקודה הנכונה וביכולת להגיב למצב המשתנה.
וכדי לדייק נדרש גם שקט פנימי.
מכאן עולה השאלה: האם מהירות היא מטרה בלחימה?
התשובה שלי היא בפירוש: לא.
יש מצבים שבהם מהירות עשויה להיות המענה הנכון למצב ולעיתים היא אפילו הכרחית. אבל היא לא המטרה.
דיוק, מיקום ושליטה לפני מהירות
חשוב להבהיר שלמורים שונים יש הבנות שונות, תובנות שונות ודרכי עבודה והוראה שונות. בהכללה אפשר לומר ש״כל מורה הוא תבנית נוף חייו״ והמורים שלו הם חלק משמעותי מאותו נוף.
אני לא שונה.
אני מושפע מכל מוריי ובעיקר מדני ווקסמן ומהאצומי סנסיי וגם ממספר מורים יפנים נוספים שעבודתם, אישיותם וחוכמתם שבו את ליבי.
בעבודה שלי אני מדגיש במיוחד ארבעה דברים:
דיוק.
מיקום.
עבודה פנימית: מושין (無心, ״ללא מחשבה״), זנשין (残心, קשב, נוכחות ומוכנות הנשמרים לפני הפעולה, במהלכה ולאחריה) ופודושין (不動心, ״הלב/התודעה הבלתי מוסטת״).
שליטה.
המורים שהשפיעו עלי לא עובדים מתוך מרדף אחר מהירות ומחלקם שמעתי במפורש הסתייגות מעבודה מהירה.
אז למה?
דני אמר לי לא אחת ש״עבודה מהירה חושפת אותך ליריב ופוגעת ביציבות שלך״.
אבל נראה לי שההסבר הזה לא תמיד נקלט אצל מי שגדל על גישה אחרת. לכן אני רוצה לגייס לטובת ההסבר תחום ספורטיבי ניטרלי למדי שנתפס, ובמידה רבה של צדק, כתחום שבו למהירות יש חשיבות עצומה: רכיבת אופנועים.
מה אפשר ללמוד מרכיבה על אופנוע?
אני רוכב על אופנועים מאז שאני זוכר את עצמי בערך, בעיקר בסגנון אנדורו ודו־שימושי.
התחלתי ב״רכיבת טיול״ שבמהותה הייתה איטית יחסית ואפשרה לי ללמוד באופן מבוקר את הטכניקות שבהן השתמשתי בהמשך.
בהדרגה עם צבירת הניסיון עברתי לכיוון של רכיבת אקסטרים בשטח: רכיבה מהירה מאוד בתוואי שטח שונים וברמת סיכון גבוהה. וכן, התמכרתי לאדרנלין ולעוד כמה מהתחושות שרכיבה כזאת מביאה איתה.
למתבונן מן הצד נדמה שבתחרות מהירות המנצח הוא פשוט הרוכב המהיר ביותר.
אבל זה לא באמת כך.
הרוכב המהיר ביותר הוא זה שמסוגל להיות מהיר ועדיין להיות מדויק, בשליטה ויציב מבחינה נפשית.
אם תהיה מהיר מאוד אבל חסר דיוק תתרסק בסיבוב הראשון במסלול או בבור הראשון בשטח. ואם דעתך תהיה מוסחת בגלל היסוס של שבריר שנייה או בגלל דילמה כלשהי אתה עלול למצוא את עצמך מגרד את הרצפה עם האף.
ושימו לב: אנחנו מדברים כאן על תחום שבו המהירות היא באמת חלק מהותי מן המטרה.
בלחימה המטרה שלי אחרת לגמרי.
ההבנה הזאת מנחה את דרך העבודה שלי: דיוק, בטיחות ושליטה קודמים למהירות.
מהירות היא תוצאה של מיומנות, לא תחליף למיומנות.
מי שמנסה להיות מהיר לפני שהוא יודע מה הוא עושה מתאמן במידה רבה בלעשות את הטעויות שלו מהר יותר.
מהירות באמנות לחימה, זריזות ותזמון
זה לא אומר שלמהירות באמנות לחימה אין מקום. לפעמים נדרשת מהירות ולכן צריך גם לדעת לפעול במהירות.
אבל הרבה פעמים אנחנו מערבבים בין מהירות, זריזות ותגובה נכונה.
אדם יכול לנוע מהר מאוד ובכל זאת להגיב מאוחר, לבחור פעולה לא מתאימה או פשוט להיות במקום הלא נכון.
לעומת זאת אדם שקלט מוקדם את מה שמתרחש, נמצא במיקום נכון ופועל בתזמון נכון יכול להיראות כמעט איטי ובכל זאת להקדים את היריב.
זריזות היא לא רק היכולת לנוע במהירות. היא גם היכולת לקלוט שינוי במצב ולהתאים אליו את התנועה במהירות.
לכן בלחימה היכולת לפעול בזמן הנכון חשובה לא פחות ולעיתים יותר מן היכולת לנוע מהר. מיקום, מרחק, תזמון, תפיסה מוקדמת של המתרחש ובחירת התגובה המתאימה יכולים לצמצם מאוד את הצורך במהירות גולמית.
המטרה היא לא להיות מהיר יותר מהיריב, אלא להזדקק לפחות מהירות כדי להגיע בזמן למקום הנכון.
במובן הזה המהירות החשובה באמת לא נמדדת בהכרח במהירות התנועה. לעיתים היא נובעת מכך שראינו מוקדם יותר, הבנו מוקדם יותר, היינו במקום הנכון או פשוט לא עשינו תנועה מיותרת.
אז למה להתאמן לאט?
אימון איטי באמנות לחימה הוא לא מטרה בפני עצמו. האיטיות היא כלי.
היא מאפשרת לנו לראות ולהרגיש את התנועה, לזהות טעויות ולבחון מבנה, מרחק, תזמון ושיווי משקל בלי שהמרדף אחרי המהירות יסתיר אותם.
אבל האימון האיטי מאפשר לי להבחין לא רק במה שמתרחש בגוף ובתנועה שלי. הוא מאפשר לי לראות טוב יותר גם את האדם שמולי: שינוי קטן בשיווי המשקל שלו, שינוי במתח או בכיוון התנועה, מרחק שנפתח או נסגר וגם את הרגע שבו הפעולה שתכננתי כבר אינה מתאימה למה שמתרחש.
אם אני עסוק רק ב״להצליח בטכניקה״, אני עלול להפסיק לראות את האדם שמולי. אני יודע מראש מה הוא אמור לעשות ומה אני אמור לעשות בתגובה, ולכן קל להתחיל להגיב לתרגיל במקום למציאות.
במובן הזה, האטת האימון מאפשרת לפתח לא רק דיוק בביצוע אלא גם יכולת הבחנה. היא נותנת לי זמן לזהות שינוי, להבין מה קורה ולהתאים את הפעולה שלי אליו.
הדבר בולט מאוד למשל בג׳ודו, בכל הנוגע לקוזושי: הוצאה משיווי המשקל ללא מאמץ מיותר.
ככל שהיכולת משתפרת אפשר להגביר בהדרגה את הקצב, העוצמה ואי־הוודאות בלי לוותר על אותם עקרונות.
המטרה אינה להיות איטיים. המטרה היא ללמוד לראות.
יש עוד שתי סיבות לעבודה האיטית ואי אפשר להפריד אותן מאופי הטכניקות שלנו.
הראשונה היא בטיחות. הטכניקות של הבודו-טאיג'וטסו לא נבנו כטכניקות ספורט. המכות, הבריחים וההטלות נועדו לגרום נזק ממשי. עבודה מהירה שמגיעה מוקדם מדי, לפני שהמתאמן רכש שליטה בעצמו, תוביל לפציעות.
השנייה היא שליטה ומניעת הסלמה. חלק משמעותי מהנינג'וטסו הוא למנוע מהעימות להחריף ולגרום ליריב להפסיק מעצמו. הדרך לשם היא תנועה קשובה ומינימלית ואותה לומדים בעבודה איטית.
גם המחקר בתחום הלמידה המוטורית מצביע על יחסי גומלין מוכרים בין מהירות לדיוק. רכישת מיומנות לא מתבטאת רק ביכולת לבצע פעולה מהר יותר אלא בשיפור היחס בין המהירות, הדיוק והיציבות של הביצוע. תרגול יכול להביא להפחתת השונות בין ביצועים, לשיפור חלקות התנועה ולשיפור היחס שבין מהירות לדיוק.
מחקרם של Shmuelof, Krakauer ו-Mazzoni מצא, למשל, שלאחר תרגול חל שיפור ביחסי המהירות והדיוק, כאשר השיפור בביצוע התבטא בעיקר בירידה בשונות בין ביצועים ובעלייה בחלקות התנועה.
סקירה של Yadav ו-Duque משנת 2023 מציגה את השיפור ביחסי מהירות ודיוק כאחד המדדים המשמשים לתיאור רכישתה של מיומנות מוטורית.
אין פירוש הדבר שהמחקר ״מוכיח״ שצריך תמיד להתאמן לאט. הוא לא. מחקרם של Itaguchi ו-Fukuzawa, שבחן אילוצי מהירות לעומת אילוצי דיוק בלמידת תנועה, מדגים דווקא שהשפעת האימון תלויה גם בסוג האילוץ ובמשימה הנלמדת.
מבחינתי העבודה האיטית היא כלי הוראה ואימון שמאפשר לתלמיד לבנות את הדברים שאני מחפש: דיוק, מיקום, שליטה, קשב ויכולת להרגיש את מה שמתרחש.
כאשר הדברים האלה מתבססים המהירות יכולה להגיע.
ומה עם ראנדורי?
אין תחליף להתנסות בקרב אימון, ראנדורי.
הראנדורי מאפשר לאדם לבחון את עצמו: עד כמה מה שנלמד אכן הוטמע בגוף ובתודעה ומה נשאר רק ברמת ההבנה האינטלקטואלית.
אבל גם בראנדורי צריך לשמור על העקרונות שנלמדו באימון ולא לגלוש ל״תחרות כוח ומהירות״.
מניסיוני זה קורה בקלות. האגו נכנס לתמונה ופתאום במקום ללמוד אנחנו מנסים לנצח.
לכן זו גם אחריותו של המורה: הראנדורי צריך להתקיים בפיקוח ולהתאים למטרת האימון ולרמת המתאמנים.
ראנדורי לא מחליף את הלמידה והוא גם לא תחרות.
הוא מבחן עצמי. הוא מאפשר לנו לגלות אילו דברים כבר הפכו לחלק מאיתנו ואילו דברים דורשים עוד עבודה.
ולבסוף
עבודה מהירה היא לא דבר שלילי.
לפעמים ובמיוחד במצב אמת נדרשת פעולה מהירה. לכן גם אותה צריך לתרגל.
אבל לתפיסתי תלמיד צריך לבנות קודם בסיס של דיוק, מיקום, שליטה, תזמון וקשב. אם המהירות הופכת מוקדם מדי למטרת האימון היא עלולה להסתיר טעויות במקום לתקן אותן.
אז למה אנחנו מתאמנים לאט?
לא מפני שלא חשוב לנו להיות מסוגלים לפעול במהירות.
להפך.
אנחנו מתאמנים לאט כדי ללמוד לא למהר.
יש הבדל בין השניים.
המהירות יכולה להגיע עם האימון. אבל אם המבנה, המרחק, התזמון, הקשב והיכולת לקרוא את המצב לא נמצאים שם כל מה שהמהירות תעשה הוא לאפשר לנו לטעות מהר יותר.
וכאשר הדברים האלה כן נמצאים מתברר לפעמים שאנחנו בכלל לא צריכים להיות כל כך מהירים.
מקורות והרחבת קריאה
Hatsumi, Masaaki. Essence of Ninjutsu: The Nine Traditions. Contemporary Books, 1988.
Yadav, Goldy & Julie Duque. Reflecting on what is ‘skill’ in human motor skill learning. Frontiers in Human Neuroscience, 17, 2023, Article 1117889.
Shmuelof, Lior, John W. Krakauer & Pietro Mazzoni. How is a motor skill learned? Change and invariance at the levels of task success and trajectory control. Journal of Neurophysiology, 108(2), 2012, pp. 578-594.
Itaguchi, Yoshihiro & Kazuyoshi Fukuzawa. Influence of Speed and Accuracy Constraints on Motor Learning for a Trajectory-Based Movement. Journal of Motor Behavior, 50(6), 2018, pp. 653-663.
תגובות