למה כדאי ללמוד נינג׳וטסו?

מבוא

נינג׳וטסו הוא מושג היסטורי רחב הרבה יותר משיטת לחימה בלבד. הוא כולל מסורות של הישרדות, איסוף מידע, הסוואה, תחבולה, התמודדות עם סכנה וגם מיומנויות לחימה. כיום יש אנשים ומסגרות שונות המלמדים תחת השם "נינג׳וטסו" ואיני יודע מה מקור דרכם או הכשרתם.

אני משתייך לארגון הבוג׳ינקאן העולמי שייסד האצומי מאסאקי. במסגרת הארגון נלמד חומר מתשע מסורות לחימה יפניות, שעל פי מסורת הבוג׳ינקאן הועברו להאצומי ממורו טקמאצו טושיצוגו. חלק מן המסורות מזוהות במפורש עם נינג׳וטסו ונינפו ואחרות שייכות למסורות בודו וג׳וג׳וטסו שונות. הדברים שאכתוב כאן מתייחסים לדרך שאני מכיר ולומד במסגרת הבוג׳ינקאן.

לאחרונה נתקלתי באחד הפורומים באינטרנט בשאלה שכותרתה הייתה: "מה הפלוסים והמינוסים בלימוד אמנות הלחימה של הנינג׳וטסו?" בדרך כלל אני נמנע מדיונים כאלה. מטבעם הם מושכים להשוואות של "איזו אמנות לחימה טובה יותר", שאלה שבעיניי מחמיצה את העיקר. הפעם, בעיקר בעקבות פניות אישיות שקיבלתי, החלטתי לענות. הדברים הבאים מבוססים על התשובה שכתבתי שם.

השאלה למה כדאי ללמוד נינג׳וטסו אינה יכולה, בעיניי, להיענות ברשימה פשוטה של יתרונות וחסרונות.

קודם כול: התאמה

מעט רקע. אני לומד אמנויות לחימה משנת 1989. משנת 1999 אני לומד אצל דני ווקסמן בודו-טאיג׳וטסו, ג׳ודו וזן. לצד זאת אני רואה את עצמי גם כתלמיד ג׳ודו בסגנון היפני הקלאסי ובארץ אני אוהב את הג׳ודו של סנסיי יונה מלניק. אני מלמד בודו-טאיג׳וטסו משנת 2004.

המורה שלי, דאי-שיהאן דני ווקסמן ואני

אחת המסקנות החשובות שהגעתי אליהן היא שאמנות לחימה היא כמו כפפה: צריכה להיות התאמה אמיתית בין האדם לבין האמנות והמורה. לכן אני מתקשה לדבר על "פלוסים ומינוסים" של אמנות לחימה. תכונה שאדם אחד יראה בה יתרון עשויה להיות בדיוק הדבר שיגרום לאחר לעזוב.

זו גם הסיבה שאני נוהג לשוחח עם אנשים שפונים אליי לאימון ולנסות להבין אם הדרך שאנחנו מלמדים בדוג׳ו מתאימה להם. חבל להשקיע שנים בלימוד דרך קשה ומורכבת שאינה מתאימה לאדם. השאלה המעניינת יותר בעיניי היא לא "מה היתרונות והחסרונות של נינג׳וטסו?" אלא: מה יש בדרך הזאת ומה היא דורשת ממי שבוחר ללכת בה?

אז למה כדאי ללמוד נינג׳וטסו?

עומק

יש בנינפו עומק פילוסופי עצום. ככל שלומדים יותר מתברר שהטכניקה היא רק חלק מן התמונה. שאלות של תפיסה, שינוי, הישרדות, סבלנות, תזמון, יחסים בין בני אדם והיכולת להתמודד עם עצמנו נעשות חלק בלתי נפרד מן האימון.

אני בספק אם חיים שלמים מספיקים כדי לרדת לעומקו. אבל כדי להיכנס אליו באמת לא מספיק לצבור טכניקות. נדרש גם מורה מתאים ונכונות של התלמיד להמשיך לשאול, לבדוק ולהשתנות.

עושר טכני

גם בצד הטכני מדובר בעולם רחב מאוד. תנועה ללא נשק, הטלות, בריחים, פגיעות, עבודה מטווחים שונים ולימוד כלי נשק מגוונים מאוד הם רק חלק ממנו.

אחד הדברים שמרתקים אותי הוא שככל שמעמיקים בעקרונות נדמה שהעושר הטכני דווקא גדל. אותה תנועה יכולה להופיע בצורות שונות מאוד בהתאם למרחק, לתזמון, לכלי הנשק, לאדם שמולך ולנסיבות.

להתמודד עם שינוי, לחץ והבלתי צפוי

אחד הדברים המשמעותיים ביותר שאני מוצא בנינג׳וטסו הוא האימון ביכולת לפעול גם כשהדברים אינם מתנהלים כפי שתכננו. החיים עצמם מלאים בהפתעות, בשינויים, בלחץ ובמצבים של חוסר ודאות. אנחנו לא תמיד יכולים לשלוט במה שקורה אבל אפשר ללמוד לשלוט טוב יותר באופן שבו אנחנו מגיבים.

באימון אנחנו לומדים לא להיתקע בתוכנית אחת, לא להיבהל כאשר המציאות משתנה ולא לאבד את היכולת לראות אפשרויות גם כאשר מופעל עלינו לחץ. במובן הזה האימון מפתח לא רק מיומנות גופנית אלא גם מודעות: להבחין במה שקורה, לזהות שינוי בזמן ולחפש מוצא במקום להיכנס לקיפאון או לפעול מתוך פאניקה.

העיקרון הזה מתחבר היטב לבאמפן פוגיו, Banpen Fugyō ‏(万変不驚), בקירוב: ״לא להיבהל לנוכח אינספור שינויים״. הרעיון מופיע גם בכתביו של טקמאצו טושיצוגו, מורו של האצומי ומי שהעביר אליו את מסורות הלחימה שעליהן מתבסס הבוג׳ינקאן. לצד רעיון זה מופיע גם הביטוי קאנג׳י, kanji ‏(莞爾), המתאר הבעה נינוחה או מחויכת. בעיניי אין מדובר בחיוך מלאכותי או בהתעלמות מן הסכנה. להפך. זו היכולת לא לתת ללחץ להשתלט לחלוטין על הגוף, על הפנים ועל התודעה.

גם במצב קשה המטרה היא להמשיך לראות, לחשוב ולהסתגל. לשמור על מידה של שלווה, על נשימה, על מודעות ואפילו על היכולת לחייך יכול להיות חלק מן הדרך שבה אנחנו מונעים מן המצב לנהל אותנו. בעיניי זה אחד הדברים החשובים ביותר שאפשר לפתח באימון: היכולת להמשיך לחפש אפשרות פעולה גם כאשר המצב אינו צפוי.

יישום בחיים

עבורי אחד הדברים המשמעותיים ביותר בדרך הוא שהעקרונות אינם נשארים בתוך הדוג׳ו. עימות פיזי הוא רק מצב אחד שבו אנחנו נדרשים לזהות מה קורה, לשמור על איזון, לבחור מתי לפעול ולהסתגל לשינוי.

אותם עקרונות יכולים להופיע גם ביחסים בין בני אדם, בעבודה, בקבלת החלטות ובמצבים של לחץ ואי-ודאות. במקרים רבים ההתמודדות הקשה ביותר היא דווקא מול עצמנו: מול פחד, כעס, אגו, הרגלים וצורך לשלוט במצב גם כאשר השליטה אינה בידינו.

אתגר שאינו נגמר

הדרך מציבה אתגרים שוב ושוב. ככל שמתקדמים חלק מן הקשיים נעלמים אבל במקומם מופיעות שאלות חדשות. לפעמים נדמה שכבר הבנת משהו ואז אימון, מורה או בן זוג לאימון מראים לך שמה שחשבת שאתה יודע היה רק שכבה אחת.

מי שמחפש ללמוד אמנות לחימה "עם קו סיום", כנראה לא ימצא כאן את מבוקשו. מבחינתי דווקא העובדה שאין נקודת סיום היא חלק גדול מן הקסם.

חופש

אולי הדבר שקשה ביותר להסביר במילים הוא תחושת החופש שיכולה להתפתח עם השנים.

לא חופש לעשות כל מה שרוצים אלא להפך: פחות היצמדות לתגובה קבועה, פחות צורך לכפות פתרון אחד על כל מצב ויותר יכולת לראות אפשרויות. במובן הזה החופש אינו נובע מכך שהעולם נעשה צפוי יותר אלא מכך שאנחנו פחות תלויים בכך שיהיה צפוי.

אני לא חושב שאפשר להבטיח את זה לכל מי שנכנס לדוג׳ו. הדרך ארוכה ולא כולם ירצו ללכת בה עד לשם. אבל עבורי זה אחד הדברים היקרים ביותר שאפשר למצוא באימון.

אז למי זה מתאים?

למי שמחפש פתרונות מהירים, מערכת פשוטה או דרך למדוד כל הזמן מי טוב יותר ממי, ייתכן שהאימון שלנו יהיה מתסכל. אבל מי שסקרן, אוהב ללמוד, מוכן להתמודד עם מורכבות ומבין שאין קיצורי דרך עשוי למצוא כאן עולם שלם.

כמו שאמרתי בתחילת המאמר, אמנות לחימה היא כמו כפפה. היא צריכה להתאים לאדם.

אם הדברים שקראת כאן מסקרנים אותך, ייתכן שהבוג׳ינקאן הוא הכפפה שמתאימה לך. הדרך הטובה ביותר לברר היא פשוט לבוא ולנסות.