נקו נו מיוג'וטסו: הטכניקה המסתורית של החתול

לדעתי זה החיבור החשוב ביותר בתחום אמנויות הלחימה, ובוודאי החשוב ביותר שקראתי עד כה. הוא מסיר הרבה ערפל מ"הדרך", ולדעתי מראה את הדרך לבאמפן פוגיו, מושג מרכזי שהאצומי סוקה דיבר עליו בשנים האחרונות שלימד, ושלצד המוטו-דורי מהווה את הרף העליון בלימוד אמנויות הלחימה (את המושגים היפניים תמצאו מוסברים בסוף המאמר).

לפני שנים רבות עודד אותנו האצומי סוקה לקרוא את הסיפור. לדבריו, צריך להבין שלחתול לא היו רק מיומנויות: היה לו הייג'ושין, והוא שלט בעיקרון החיים והמוות (ראו "דרך הנינג'ה").

את הסיפור כתב איסאי צ'וזאן (1659–1741), סמוראי, סייף ואיש רוח, והוא נכלל בספרו "אינאקה סוג'י" מהמחצית הראשונה של המאה ה-18. הגרסה הקודמת של המאמר הייתה תרגום חופשי שלי מתרגום אנגלי שפרסם ג'ו מורנטוניו (Joe Maurantonio), חבר לדרך הבוג'ינקאן מארה"ב, שדרכו הגעתי לסיפור. הגרסה הזו נכתבה מחדש לפי הנוסח היפני המקורי, בעברית חופשית שמנסה למסור את הרוח ואת המשמעות ולא כל מילה.

הסיפור

החולדה

פעם חי סייף בשם שוקן. בביתו השתכנה חולדה ענקית, שהעזה להתרוצץ אפילו לאור היום. שוקן סגר את החדר ושלח פנימה את חתול הבית. אבל החולדה זינקה על החתול, נעצה שיניים בפניו, והחתול נמלט ביללות.

שוקן הבין שכך לא יצליח. הוא שאל מהשכנים כמה חתולים שנודעו כציידים מעולים ושלח אותם לחדר. החולדה התבצרה בפינה, וכל חתול שהתקרב, זינקה עליו ונשכה אותו. היא נראתה כל כך מאיימת, שהחתולים נסוגו אחד אחרי השני ולא העזו לגשת.

עכשיו שוקן כבר כעס באמת. הוא לקח חרב עץ ורדף אחרי החולדה בעצמו, נחוש להרוג אותה. אבל היא חמקה מבין ידיו, ואף מכה לא פגעה בה. בדרך הוא ניפץ את דלתות ההזזה ואת מחיצות הנייר של הבית (שוג'י ופוסומה), והחולדה רק עפה באוויר, מהירה כמו ברק, ושוב ושוב כמעט זינקה על פניו. בסוף, שטוף זיעה, קרא שוקן למשרתו: "שמעתי שלא רחוק מכאן גר חתול שאין כמותו. לך והבא אותו."

חדר יפני מסורתי: מימין, מחיצות הנייר הלבנות (שוג'י); משמאל, לוחות ההזזה האטומים (פוסומה). את אלה ניפץ שוקן במרדף אחרי החולדה. צילום: PAKUTASO.

המשרת הביא את החתול. הוא לא נראה מיוחד: לא פיקח במבטו ולא זריז במיוחד. "נראה מה יקרה", אמר שוקן, פתח מעט את הדלת והכניס אותו. החולדה קפאה על מקומה. החתול פסע אליה בנחת, כאילו לא קורה כלום, תפס אותה בפיו ויצא.

האספה בלילה

באותו ערב התאספו כל החתולים בביתו של שוקן. הם הושיבו את החתול הזקן במקום הכבוד, השתחוו לפניו ואמרו: "כולנו ידועים כציידים מעולים. התאמנו שנים, חידדנו ציפורניים, ויכולנו להתמודד לא רק עם חולדות אלא גם עם סמורים ולוטרות. אבל חולדה כזאת לא פגשנו מעולם. איך הצלחת להכניע אותה בקלות כזאת? אנא, אל תסתיר מאיתנו את סודך."

החתול הזקן צחק. "אתם צעירים וזריזים", אמר, "אבל עוד לא למדתם את הדרך הנכונה, ולכן כשבא משהו לא צפוי, אתם נכשלים. אבל קודם ספרו לי איך התאמנתם."

החתול השחור: טכניקה

חתול שחור, חד ונמרץ, יצא קדימה: "נולדתי למשפחה של ציידי חולדות, ומאז שהייתי גור התמסרתי לזה. אני קופץ מעל מחיצה בגובה של יותר משני מטרים ומשתחל דרך חורים זעירים. אין תרגיל של זריזות שלא שלטתי בו. לפעמים אני מעמיד פני ישן כדי להטעות, ולפעמים מזנק בהפתעה. אף חולדה לא חמקה ממני, גם לא כזאת שרצה על קורות התקרה. והיום נחלתי את התבוסה הגדולה של חיי. אני מושפל."

החתול הזקן ענה: "מה שאתה מתרגל הוא טכניקה בלבד, ולכן בלב שלך עדיין יש כוונה: אתה מכוון אל המטרה ורוצה לתפוס. הקדמונים לימדו טכניקות כדי להראות את הדרך, ולכן הטכניקות שלהם פשוטות, ובכל זאת מכילות את העיקר. מי שבאו אחריהם התמקדו בטכניקה עצמה: 'אם עושים כך, יקרה כך'. הם המציאו עוד ועוד תרגילים, השתכללו, זלזלו בקדמונים וסמכו על השכל שלהם, עד שהכל הפך לתחרות של טכניקות, ובסוף לא נשאר להם מה להמציא. כך קורה לכל מי שרודף אחרי תחכום. השכל הוא כלי של הלב, אבל כשהוא מנותק מהדרך ורודף רק אחרי תחכום, הוא מוביל לזיוף, ולא פעם דווקא הפיקחות היא שגורמת לנזק. חשוב על זה היטב."

החתול המנומר: כוח הקי

אחריו יצא חתול גדול, מפוספס כמו נמר: "לדעתי, באמנות הלחימה הכל תלוי בקי, האנרגיה הפנימית. שנים אני מאמן אותה. היום הקי שלי עצום ופתוח, כאילו הוא ממלא את השמים והארץ. אני מנצח את היריב עוד לפני שאני מתקדם אליו. אני מגיב לכל צליל ולכל תנועה, תופס את החולדה מימין או משמאל, ואין מצב שאני לא נערך אליו. אני לא חושב על טכניקה; היא פשוט יוצאת ממני. חולדה שרצה על הקורות, אני נועץ בה מבט והיא נופלת. אבל החולדה הזאת הופיעה בלי שום סימן ונעלמה בלי להשאיר עקבות. מה זה היה?"

החתול הזקן ענה: "אתה רוכב על התנופה של הקי שלך ונשען על הכוח שבתוכך. זה טוב, אבל זה לא הטוב ביותר. כשאתה דוחף, גם היריב דוחף בחזרה. ומה תעשה מול משהו שאי אפשר לדחוף? כשאתה מנסה לגבור עליו, גם הוא מנסה לגבור עליך. ומה תעשה מול משהו שאי אפשר לגבור עליו? וכי רק אתה חזק וכל השאר חלשים? התחושה שהקי שלך ממלא את השמים והארץ היא רק בבואה של קי. היא מזכירה את 'הקי הגדול' שעליו כתב החכם הסיני מנציוס, אבל היא לא אותו דבר. הקי של מנציוס חזק משום שהוא נובע מבהירות פנימית; הקי שלך חזק משום שהוא רוכב על התנופה של הרגע. ההבדל ביניהם הוא כמו ההבדל בין נהר גדול שזורם תמיד לבין שיטפון של לילה אחד.

ויש עוד דבר. אומר הפתגם: 'חולדה לכודה נושכת גם חתול'. מי שנדחק אל מול המוות כבר לא נשען על כלום. הוא שוכח את חייו, שוכח כל רצון, לא מנסה לנצח ולא מנסה להציל את עצמו, ולכן הנחישות שלו קשה כמו ברזל. איך אפשר להכניע כזה בכוח?"

החתול האפור: רכות

אז התקדם בשקט חתול אפור, כבר לא צעיר: "צדקת. הקי, חזק ככל שיהיה, הוא דבר שיש לו צורה, ואת מה שיש לו צורה, אפילו הקטנה ביותר, אפשר לזהות. לכן אני מאמן את הלב, כבר שנים. אני לא מפעיל כוח ולא נאבק. אני מתמזג עם היריב ולא מתנגד לו; כשהוא מתחזק, אני מתרכך ונצמד אליו. אני כמו וילון שקולט אבנים זרוקות. חולדה חזקה ככל שתהיה לא מוצאת בי במה להיאחז. אבל החולדה הזאת לא נכנעה לכוח ולא נענתה לרכות. היא באה והלכה כמו רוח. מעולם לא ראיתי כמוה."

החתול הזקן ענה: "הרכות שלך אינה טבעית. אתה מתכוון להתרכך, ואתה עושה זאת מתוך מחשבה. אם יש בזה אפילו שמץ של כוונה, היריב מרגיש אותה מיד. וכשהלב עסוק בניסיון להתמזג, הקי נעכר ונעשה רפה. המחשבה חוסמת את התגובה הטבעית, ובלי תגובה טבעית, מאין תבוא הפעולה הנכונה? רק כשאינך חושב ואינך מתכוון, ופשוט נע עם מה שקורה, אין בך צורה. וכשאין בך צורה, אין בעולם דבר שיכול לעמוד מולך.

אבל אינני אומר שכל מה שתרגלתם היה לשווא. הדרך והכלים שלה הם דבר אחד, וגם בתוך הטכניקה טמון העיקר. הקי מפעיל את הגוף כולו: כשהוא פתוח, הוא נענה לכל דבר; כשהוא רך, הוא לא נלחם בכוח, ואפילו מול מתכת ואבן הוא לא נשבר. אבל ברגע שנכנסת מחשבה, הכל נעשה מלאכותי ולא זורם מתוך הדרך עצמה. לכן היריב לא נכנע מבפנים, ונשאר בו רצון להתנגד. איזו שיטה אני מפעיל? שום שיטה. אני פועל במושין, בלב שאין בו מחשבה, ומגיב למה שקורה. ובכל זאת, לדרך אין סוף, ואל תחשבו שמה שאמרתי הוא המילה האחרונה.

החתול מהכפר השכן

פעם, בכפר הסמוך, חי חתול שישן כל היום. לא היה בו שום סימן של עוצמה; הוא נראה כמו חתול מגולף מעץ. איש מעולם לא ראה אותו תופס חולדה, ובכל זאת, בכל מקום שבו היה, לא נראתה אף חולדה, וגם כשעבר למקום אחר זה היה כך. הלכתי אליו ושאלתי מה סודו. הוא לא ענה. שאלתי ארבע פעמים, וארבע פעמים לא ענה. לא משום שסירב, אלא משום שלא ידע מה לומר. אז הבנתי: מי שיודע, אינו מדבר; ומי שמדבר, אינו יודע. החתול ההוא שכח את עצמו לגמרי, ולא נשאר בו דבר. זו הגבורה העליונה, שמנצחת בלי להרוג. אני עוד רחוק ממנו מאוד."

"ארבעה חתולים ועוד אחד": כל חתול מייצג מדרגה באימון, מהטכניקה ועד החתול שמנצח בלי לפעול.

שוקן שואל

שוקן הקשיב לכל זה כמו בחלום. הוא ניגש אל החתול הזקן, השתחווה לפניו ואמר: "שנים אני מתאמן בסייף ועוד לא הגעתי לסוף הדרך. הלילה, כששמעתי את דבריכם, הבנתי סוף סוף את עיקר הדרך שלי. אנא, למד אותי עוד."

"לא", אמר החתול. "אני רק חיה, וחולדות הן מזוני. מה לי ולענייני בני אדם? ובכל זאת, שמעתי משהו. הסייף לא נועד רק לנצח אחרים. זו אמנות שמטרתה לעמוד ברגע של סכנה גדולה בבהירות מוחלטת מול החיים והמוות. לוחם צריך לטפח את הלב הזה תמיד, יחד עם האימון בחרב. לכן עליו קודם כל להבין לעומק את החיים ואת המוות. כשהלב ישר ולא נוטה לשום צד, כשאין בו ספק ובלבול, כשהוא לא מחשב ולא מתכנן, כשהלב והנשימה שקטים, וכשהוא ריק ושליו כמו מים עמוקים ונשאר כך תמיד, אפשר להגיב בחופשיות לכל מה שקורה.

אבל ברגע שנכנס ללב משהו, ולו הקטן ביותר, נוצרת צורה. וכשיש צורה, יש 'אני' ויש 'יריב', ואז הם עומדים זה מול זה ונאבקים. אז כבר אי אפשר לנוע בחופשיות. הלב נפל לשטח המוות ואיבד את בהירותו. איך יוכל לעמוד איתן ולהכריע את הקרב? וגם אם ינצח, זה יהיה 'ניצחון עיוור', מקרי, ולא מה שאמנות הסייף נועדה אליו.

כשאני אומר שהלב צריך להיות ריק, אינני מתכוון לריקנות מתה. ללב אין צורה מטבעו ואין לאגור בו דבר. אם אוגרים בו משהו, אפילו מעט, גם הקי נמשך לשם ואז הוא כבר לא זורם בחופשיות: בצד אחד יש עודף ובצד השני חסר. העודף גולש ואי אפשר לרסן אותו; החסר נחלש ולא מועיל. בשני המקרים אי אפשר להגיב לשינוי. הלב הריק שאני מדבר עליו פירושו: לא לאגור ולא להישען על דבר, אין 'אני' ואין 'יריב', וכשמשהו מגיע, עונים לו ולא משאירים עקבות. כתוב בספר התמורות: 'בלי מחשבה ובלי מעשה, שקט ובלתי נע; וכשהוא מתעורר, הוא חודר אל כל ענייני העולם.' מי שלומד סייף ומבין זאת, קרוב לדרך."

אין יריב ואין אני

"מה פירוש 'אין אני ואין יריב'?" שאל שוקן.

"משום שיש 'אני', יש 'יריב'", ענה החתול. "אם אין 'אני', אין 'יריב'. יריב הוא בסך הכל מה שעומד מולך, כמו יין מול יאנג, כמו מים מול אש. לכל דבר שיש לו צורה יש משהו שעומד מולו. אבל אם בלב שלי אין צורה, אין מה שיעמוד מולו ואין מי שייאבק בו. כששוכחים גם את העולם וגם את עצמך, ונשארים שקטים ושלווים, הכל נעשה אחד. גם כשאני מכניע את היריב, אינני מודע לכך. לא שאינני יודע; פשוט אין לי מחשבה על זה, ואני נע לפי מה שקורה. כשהלב שקט כך, העולם כולו הוא עולמי: אין בי היאחזות ב'טוב' או ב'רע', ב'אוהב' או ב'שונא'. הסבל וההנאה, הרווח וההפסד, כולם נוצרים בלב שלי. השמים והארץ רחבים, ובכל זאת אין מה לחפש מחוץ ללב.

לב שאוגר 'דבר' יוצר צורה, ומולה עומד יריב; לב ריק אינו יוצר צורה, ולכן אין מה שיעמוד מולו.

כבר אמרו הקדמונים: 'כשיש אבק בעין, העולם כולו נעשה צר; כשאין דבר בלב, החיים כולם רחבים.' די בגרגר חול אחד כדי שהעין לא תיפתח, כי לתוך מקום בהיר וריק נכנס דבר זר. כך גם הלב. ועוד נאמר: 'מוקף באלפי אויבים, הגוף הזה יכול להיטחן לאבק, אבל הלב שלי. אף אויב לא יוכל לו.' וקונפוציוס אמר: 'גם מאדם פשוט אי אפשר לקחת את רצונו.' אבל כשהלב מבולבל, הוא עצמו הופך לבעל ברית של האויב.

עד כאן מה שאני יכול לומר. את השאר כל אחד צריך להשיג בעצמו. זה עובר מלב אל לב, מחוץ לכל לימוד כתוב, כמו שאומרים בזן. לא שהלימוד מיותר; פשוט גם המורה אינו יכול למסור את זה. וזה נכון לא רק בזן: מדרכי החכמים ועד כל אמנות שהיא, מה שבאמת חשוב משיגים בעצמך, והוא עובר מלב אל לב. המורה רק מצביע על מה שכבר נמצא בך ושאינך יכול לראות לבד. הוא לא נותן לך אותו. קל ללמד וקל להקשיב. קשה לגלות באמת את מה שבתוכך ולהפוך אותו לשלך. לזה קוראים לראות את הטבע האמיתי שלך, ולהתעוררות הזאת קוראים הארה. הארה היא פשוט התעוררות מחלום השווא. לא יותר מזה."

כמה הערות

ארבעת החתולים הם ארבע מדרגות של אימון: טכניקה, כוח פנימי, רכות, ומעליהן החתול הזקן, שפועל בלי מחשבה. אבל החתול הזקן עצמו מצביע על מדרגה נוספת, החתול מהכפר השכן, שכבר לא צריך לפעול בכלל. אף מדרגה לא נפסלת: "הדרך והכלים שלה הם דבר אחד" והטכניקה, הקי והרכות הם כולם חלק מהדרך, כל עוד אין בהם מחשבה מכוונת.

דברי האצומי סוקה על הייג'ושין ועל עיקרון החיים והמוות מתאימים לטקסט: החתול מגדיר את הסייף כבהירות מול החיים והמוות ברגע של סכנה, ומתאר לב שאין בו ספק ובלבול, ושמגיב בחופשיות לכל מה שקורה. זה קרוב מאוד לבאמפן פוגיו.

שני פרטים מתחברים למאמרים אחרים באתר. כשהחתול השחור מספר שהוא "מעמיד פני ישן כדי להטעות", המילה היפנית שבמקור היא היורי, צמד הגלוי והנסתר, כאן במשמעות של הטעיה (ראו "אומוטה ואורה"). והסיום, על מה שעובר מלב אל לב ואי אפשר למסור במילים, מתחבר לקודן ולאוקודן שבאותו מאמר.

מילון מונחים

• באמפן פוגיו (万変不驚): "אלף שינויים, בלי להיבהל". היכולת לפגוש כל שינוי בלי שהלב יאבד את שלוותו.

• הייג'ושין (平常心): "הלב הרגיל". השלווה הרגילה, היומיומית, שנשמרת גם תחת לחץ והתקפה (ראו הערה 1).

• מוטו-דורי (無刀捕): במקור, התמודדות בידיים ריקות מול יריב חמוש בחרב. האצומי סוקה הרחיב אותו להתמודדות מול כל איום שחזק ממך.

• קי (気): האנרגיה הפנימית, כוח החיים. מושג מרכזי באמנויות הלחימה וברפואה של מזרח אסיה.

• מושין (無心): "בלי לב" או "בלי מחשבה". מצב שבו הפעולה נובעת בלי היסוס ובלי מחשבה מפריעה: בלי פחד, בלי כעס ובלי חישובים.

• שוג'י (障子): דלתות ומחיצות הזזה בבית היפני המסורתי, מסגרת עץ דקה עם נייר שמעביר אור.

• פוסומה (襖): לוחות הזזה אטומים, מסגרת עץ מצופה בנייר עבה או בבד, שמפרידים בין החדרים.

• מנציוס: החכם הסיני מנג-דזה (המאה ה-4 לפנה"ס), ממשיך דרכו של קונפוציוס. הוא כתב על "הקי הגדול" שאדם מטפח בתוכו.

• ספר התמורות (אי צ'ינג): אחד הספרים הקלאסיים העתיקים של סין.

• הארה (סאטורי, 悟): בזן, ההתעוררות להבנה ישירה של הטבע האמיתי של האדם.

הערות

(1) הייג'ושין (平常心) מורכב משלושה סימנים: 平, "רגיל, יציב", 常, "תמידי, קבוע", ו-心, "לב, תודעה". במילים פשוטות: מצב התודעה הרגיל והשליו שיש לשמור עליו גם תחת התקפה, כלומר להישאר רגוע ובטוח בעצמך. לפי אחד המקורות, זו גם תודעה שאינה עמוסה בדעות קדומות ואינה צובעת את מה שהיא רואה בשיפוטים מוקדמים. מיאמוטו מוסאשי כתב "הלב התמידי" (常の心), וממנו התפתח המונח המודרני. בבודו יש מושג נגדי, שיקאי, ארבעה מצבים שיש להימנע מהם בעימות: הפתעה, פחד, ספק ובלבול. המונח מופיע בקנדו, באיאידו, בקראטה אוקינאווי ובבודו המסורתי בכלל, ואינו ייחודי לבוג'ינקאן.

(2) איסאי צ'וזאן הוא שם העט של ניווה ג'ורוזאמון טדאאקי, סמוראי שהיה בשירות תחום סקיאדו. לפי ויליאם סקוט וילסון, מעט ידוע על האיש, אבל ניכר שהיה בקיא בסייף, בפילוסופיה ובאמנות, ובבודהיזם, בקונפוציאניזם, בטאואיזם ובשינטו.

מקורות

• הנוסח המקורי של "נקו נו מיוג'וטסו" (ביפנית): אתר DTI.

• מהדורה מוערת עם תרגום ליפנית מודרנית (ביפנית): איסאי צ'וזאן, "טנגו גייג'וצורון ונקו נו מיוג'וטסו", הוצאת קודאנשה.

• על איסאי צ'וזאן (ביפנית): עיריית נודה.

• התרגום לאנגלית שפרסם ג'ו מורנטוניו: פוסט בפייסבוק.

• על הסיפור (באנגלית): הסייף והחתול, kenshi247.

• על הייג'ושין (באנגלית): המאמרים "States Of Mind: Heijoshin" באתר The Budo Bum, "Heijoshin" באתר Yaegaki-kai ו-"Hei Jo Shin" באתר All Okinawa Karate & Kobudo.

• צילום החדר היפני: PAKUTASO, מאגר תמונות חינמי.