מהות הנינג׳וטסו על פי הבוג׳ינקאן

מהי בעצם מהות הנינג׳וטסו?

בדימוי הפופולרי נינג׳וטסו מזוהה בדרך כלל עם אוסף של מיומנויות: הסוואה, חדירה, ריגול, הישרדות, שימוש בכלי נשק ושיטות לחימה. לזיהוי הזה יש בסיס היסטורי.

מקורות מתקופת אדו (1603-1868) ובהם בנסנשוקאי, Bansenshūkai ‏(万川集海), ששמו מתפרש בקירוב כ"ים שאליו מתנקזים אלפי נהרות", ושונינקי, Shōninki ‏(正忍記), בקירוב "הכתב האמיתי של השינובי", עוסקים בהרחבה באיסוף מידע, חדירה, הסוואה, שימוש באמצעים שונים והיבטים מעשיים נוספים של פעילות השינובי.

הספרייה הלאומית של יפן מתארת את Bansenshūkai, שנכתב ב-1676, כחיבור בן 22 כרכים האוסף חומר נינג׳וטסו מאיגה, קוקה ומסורות נוספות. אבל זו אינה כל התמונה. גם במקורות מתקופת אדו מופיעים היבטים שאינם טכניים בלבד. Shōninki, שנכתב ב-1681 בידי נאטורי מסאזומי, עוסק בין היתר בהבנת אנשים, בקריאת מצבים ובתודעתו של העוסק בנינג׳וטסו.

אין בכך הוכחה שתפיסת הנינג׳וטסו של הבוג׳ינקאן התקיימה כבר במאה ה-17 בצורתה הנוכחית. עם זאת הדבר מלמד שהחלוקה הפשוטה בין "נינג׳וטסו קדום וטכני" לבין "נינג׳וטסו מודרני ופילוסופי" אינה מספקת.

טקמאצו והנינג׳וטסו היקטסו בון

טקמאצו טושיצוגו, Takamatsu Toshitsugu ‏(高松寿嗣, 1889-1972), הוא חוליית מפתח להבנת הנינג׳וטסו כפי שהגיע אל ארגון הבוג׳ינקאן.

הטקסט המוכר בשם נינג׳וטסו היקטסו בון, Ninjutsu Hiketsu Bun ‏(忍術秘訣文), בקירוב "כתב העקרונות הסודיים של הנינג׳וטסו", מיוחס לטקמאצו. האצומי מאסאקי פרסם אותו במסגרת כתביו והציג אותו כקודן, kuden ‏(口伝), כלומר מסירה בעל פה שקיבל ממורו טקמאצו.

המשפט הפותח קובע בתרגום קרוב למקור:

"הבודו והאסטרטגיה הצבאית נועדו להגן על הגוף. אולם עיקרה של ההגנה העצמית נמצא בנינג׳וטסו."

אלא שהמשך הטקסט מבהיר שטקמאצו אינו מתכוון רק להגנה מפני תוקף. הוא עובר לרפואה, מזון, שלטון ודת. בכל אחד מהם הוא מצביע על אותו עיקרון: דבר שנועד להועיל לאדם עלול להפוך למקור של נזק כאשר משתמשים בו באופן שגוי או כאשר מטרתו מתעוותת.

מכאן משתנה משמעותה של המילה "הגנה". השאלה אינה עוד רק כיצד אני מונע מאדם אחר לפגוע בי אלא כיצד אני מבחין בין מה שבאמת שומר על החיים לבין מה שנראה מועיל אך בפועל פוגע בהם.

זהו מעבר משמעותי מטכניקה אל יכולת ההבחנה.

לראות נכון: שינשין שינגאן, Shinshin Shingan ‏(神心神眼)

בהמשך משתמש טקמאצו בביטוי שינשין שינגאן, Shinshin Shingan ‏(神心神眼). בתרגום מילולי מקורב: "לב או תודעה אלוהיים ועין אלוהית".

טקמאצו קושר את הביטוי לטנדו, Tendō ‏(天道), "דרך השמים" או הסדר השמימי, למאקוטו, Makoto ‏(誠), אמת, כנות או יושר פנימי, וכן לגוגיו, Gogyō ‏(五行), חמשת היסודות או השלבים: עץ, אש, אדמה, מתכת ומים.

המושגים האלה עתיקים בהרבה מטקמאצו ואינם ייחודיים לנינג׳וטסו. הם שייכים לעולם מחשבה סיני-יפני רחב ולכן אין צורך להניח שכל אחד מהם הגיע אליו דווקא באמצעות מסירה סודית של נינג׳וטסו. אבל האופן שבו טקמאצו מחבר ביניהם חשוב לענייננו.

היכולת הנדרשת מן העוסק בנינג׳וטסו אינה רק לראות סכנה או להגיב במהירות. מדובר גם ביכולת לראות את המצב כפי שהוא מבלי שהפחד, הרצון, האגו או הציפייה יעוותו את התפיסה.

נינג׳וטסו ו"אמנות ההכרה"

אחד המשפטים החשובים ביותר בטקסט הוא:

ווארה ווה נינג׳וטסו או, נינג׳וטסו טו מו איו, Ware wa ninjutsu o, ninjutsu to mo iu ‏(我は忍術を、認術とも云う).

בתרגום: "אני קורא לנינג׳וטסו גם 認術, נינג׳וטסו במובן של אמנות ההכרה או ההבחנה."

משחק המילים של טקמאצו: "נין" של סבולת הופך ל"נין" של הכרה

המילה המקובלת נינג׳וטסו נכתבת 忍術, ninjutsu. טקמאצו מחליף את הסימן 忍 בסימן 認 שגם אותו ניתן לקרוא כאן nin. הסימן 認 נושא משמעויות הקשורות בהכרה, זיהוי, אישור והבחנה.

ההגייה נשארת ninjutsu אך המשמעות הכתובה משתנה. לכן נינג׳וטסו, ninjutsu ‏(認術), אפשר להבין כאן כ"אמנות ההכרה" או "אמנות ההבחנה".

הבחירה בגוף ראשון מעניינת במיוחד. טקמאצו אינו כותב "כך נקרא הדבר במסורת" אלא "אני קורא". אין בכך הוכחה שהוא המציא את משחק המילים. עם זאת בחיפוש שערכנו לא נמצא עד כה שימוש מוקדם יותר ב-認術 במשמעות הזאת.

מיד לאחר מכן הוא קושר את הדברים לטוגאקורה-ריו, Togakure-ryū ‏(戸隠流), וכותב שזהו ה-bufū, רוח הלחימה של האסכולה. אפשר לכן לקרוא את שני המשפטים יחד בזהירות: ייתכן שטקמאצו מציע כאן ניסוח משלו לעיקרון שהוא מבין כרוחה של טוגאקורה-ריו. זו פרשנות אפשרית ולא עובדה היסטורית מוכחת.

ומה היה קיים לפני טקמאצו?

השאלה הזאת חשובה משום שקל מדי לקחת את דבריו של טקמאצו ולהציג אותם כ"פילוסופיית הנינג׳ה העתיקה" שעברה ללא שינוי במשך מאות שנים.

המקורות אינם מאפשרים לקבוע זאת בביטחון. בצעירותו של טקמאצו כבר הייתה ביפן ספרות נינג׳וטסו מודפסת לציבור הרחב. איטו גינגטסו, Itō Gingetsu ‏(伊藤銀月, 1871-1944), היה מן המחברים המרכזיים בתחום. ספרו נינג׳וטסו נו גוקוי, Ninjutsu no Gokui ‏(忍術の極意), פורסם ב-1917 בתקופת טאישו (1912-1926) כספר שיועד לציבור הכללי.

איור מתוך "סוד הנינג'וטסו" של איטו גינגצו, 1917: טיפוס על חומה בעזרת חרב. הספרייה הלאומית של יפן.

אוניברסיטת מיה מציינת שאיטו הסתמך בין היתר על Shōninki וניסה להציג את הנינג׳וטסו באופן רציונלי ומודרני המשלב הבנה גופנית, פסיכולוגית ואסטרטגית. מכאן שאי אפשר להניח שכל רעיון אצל טקמאצו שדומה למקור קדום הגיע בהכרח במסירה ישירה ממורה.

אבל לא היו רק ספרים ציבוריים

צילום מתוך חומר היסטורי ששון אסקיו העביר לי לצורך הכנת המאמר.

לצורך הכנת המאמר פניתי גם לשון אסקיו, Sean Askew, חוקר של היסטוריית הנינג׳וטסו ואמנויות הלחימה היפניות, מתאמן ותיק בבוג׳ינקאן ובאמנויות לחימה יפניות בכלל ומחבר הספר The Hidden Lineage. אסקיו חי והתאמן שנים ביפן ועוסק במחקר של מסמכים, שושלות וחיבורים היסטוריים הקשורים למסורות טקמאצו. לצורך הכנת המאמר הוא העביר לי הסברים, חומרי מחקר וצילומים הנוגעים לשאלת הרציפות ההיסטורית ולמסמכי נינג׳וטסו המיוחסים למסירה מטקמאצו להאצומי.

אחד החומרים המרכזיים שאליהם הפנה אותי הוא יאסודה-ריו נינג׳וטסו דנשו, Yasuda-ryū Ninjutsu Densho. לדברי אסקיו זה היה דנשו הנינג׳וטסו הראשון שהאצומי קיבל ממורו טקמאצו אף שהמסמך עצמו אינו משתייך ישירות לתשע האסכולות של הבוג׳ינקאן. אסקיו מתאר את החומר כעדות לנינג׳וטסו שהועבר באמצע עד סוף המאה ה-19. עצם קיומו של דנשו כזה חשוב לענייננו משום שהוא מראה שהתמונה אינה מצטמצמת לשתי אפשרויות בלבד: מסירה בעל פה מצד אחד וספרות ציבורית מצד אחר. קיים גם ערוץ נוסף של חומר כתוב שעבר במסגרת מסירה אישית והגיע מטקמאצו להאצומי.

אישיטאני והאפשרות של ערוץ מסירה נוסף

אחד ממוריו של טקמאצו היה אישיטאני מצוטארו טקקאגה, Ishitani Matsutarō Takekage. לפי הביוגרפיה המקובלת במסורת טקמאצו אישיטאני הגיע לעבוד במפעל הגפרורים שהיה בבעלות אביו של טקמאצו כאשר טקמאצו היה צעיר. טקמאצו למד ממנו חומר לחימה נוסף ובמקורות מתוך מסורת טקמאצו מיוחסים לאישיטאני גם ידע בנינג׳וטסו ומסירה של מספר אסכולות.

אסקיו מעלה אפשרות שחלק מחומרי יאסודה-ריו הגיעו לטקמאצו דרך אישיטאני. כאן חשוב להבחין בין שני דברים: הלימוד של טקמאצו אצל אישיטאני הוא חלק מן המסורת הביוגרפית המקובלת במסורת טקמאצו ואילו הטענה שיאסודה-ריו עבר דווקא במסלול אישיטאני ← טקמאצו ← האצומי היא השערה מחקרית של אסקיו. החומר הזה אינו מוכיח שה-Ninjutsu Hiketsu Bun עצמו הגיע לטקמאצו במסירה קדומה ואינו מוכיח לבדו שרשרת רציפה של טוגאקורה-ריו עד ימי הביניים.

עם זאת הוא כן מראה שכאשר אנחנו שואלים מאין הגיעו הרעיונות של טקמאצו עלינו להביא בחשבון כמה ערוצים אפשריים: מסירה אישית ממורים, דנשו ומסמכים פרטיים, ספרות נינג׳וטסו ציבורית וגם את הפרשנות האישית של טקמאצו עצמו.

ומה לגבי קשרים לשושלות קדומות יותר?

במחקריו על משפחת טודה מנסה אסקיו לזהות קשרים בין השושלת שמסר טקמאצו לבין משפחות ומסורות המופיעות בתיעוד ההיסטורי של איגה וקוגה. הוא מצביע על קשרים אפשריים בין משפחת טודה למשפחת טוזאווה ועל מסורות המייחסות לטוזאווה האקואונסאי תפקיד במסירת נינג׳וטסו.

עם זאת אסקיו עצמו מציין שהשושלת שטקמאצו הציג תחת שמות משפחת טודה אינה מופיעה כך בתיעוד ההיסטורי הקיים והוא מעלה אפשרות שהשמות שימשו כשושלת כיסוי או כמסורת שעברה תחת שמות אחרים. לכן נכון לומר שהמחקר של אסקיו מחזק את האפשרות שטקמאצו היה קשור לחומרי נינג׳וטסו ולמסורות שקדמו לו ואף מצביע על קשרים אפשריים לשושלות מוקדמות יותר. הוא עדיין אינו מוכיח שרשרת מסירה רציפה ובלתי מקוטעת של טוגאקורה-ריו לאורך מאות שנים.

ומה לגבי הביטויים הייחודיים אצל טקמאצו?

לאחר שמביאים בחשבון ספרות ציבורית, מסירה ממורים ודנשו פרטיים נשארת שאלה נוספת: האם אפשר למצוא לפני טקמאצו תקדימים ברורים לביטויים המרכזיים שבהם הוא משתמש ב-Ninjutsu Hiketsu Bun?

בחיפוש שערכנו לא נמצא עד כה תקדים ברור ומוקדם יותר לשלושה מן הניסוחים הבולטים ביותר: שינשין שינגאן, Shinshin Shingan ‏(神心神眼), באמפן פוגיו, Banpen Fugyō ‏(万変不驚), ומשחק המילים בין נינג׳וטסו, ninjutsu ‏(忍術), לבין נינג׳וטסו, ninjutsu ‏(認術). היעדר ממצא אינו הוכחה לכך שהביטויים לא התקיימו קודם לכן. ייתכן שהם הופיעו במסמכים שטרם אותרו, בחומר שלא פורסם או במסירה בעל פה. עם זאת אין כרגע בסיס לומר שהם היו חלק מוכח ממסורת נינג׳וטסו עתיקה הרבה לפני טקמאצו.

באמפן פוגיו: לא להיבהל מול אינספור שינויים

להישאר יציב בתוך השינוי: באמפן פוגיו, Banpen Fugyō ‏(万変不驚)

לקראת סופו של Ninjutsu Hiketsu Bun כותב טקמאצו כי הנינג׳ה צריך להיות בעל הכרה וצדק ולאחר מכן מתאר אותו כמי ששומר על הבעה נינוחה ואינו נבהל לנוכח שינויים רבים. קאנג׳י, kanji ‏(莞爾), הוא ביטוי ספרותי המתאר חיוך או הבעה נינוחה. באמפן פוגיו, Banpen Fugyō ‏(万変不驚), פירושו בקירוב "לא להיות מופתע או מזועזע לנוכח אינספור שינויים". המילה 万, "עשרת אלפים", משמשת כאן במובן של ריבוי עצום, כמעט "כל שינוי אפשרי", ולא כמספר שיש לפרש כפשוטו.

חשוב גם ההקשר שבו מופיע הביטוי. הוא אינו מובא כאמרה מבודדת על אומץ לב או קור רוח בקרב. לפניו טקמאצו מדבר על שינשין שינגאן, על טנדו, על מאקוטו ועל נינג׳וטסו, ninjutsu ‏(認術), "אמנות ההכרה". לכן אפשר לקרוא את Banpen Fugyō לא כהוראה "לא להרגיש פחד" אלא כעיקרון עמוק יותר: לא להיתקע בתמונה אחת של המציאות.

המציאות משתנה. האדם שמולנו משתנה, המרחק משתנה והכוונה משתנה ולעיתים גם אנחנו עצמנו משתנים בתוך האירוע. אם אנחנו קשורים מדי לתוכנית, לטכניקה או לציפייה מוקדמת השינוי מפתיע אותנו ומוציא אותנו מן האיזון. במובן הזה Banpen Fugyō אינו היעדר שינוי אלא היכולת להישאר חופשי לפעול בתוך השינוי.

מטקמאצו אל האצומי ואל הבוג׳ינקאן

מבחינת המסירה שעליה מבוסס הבוג׳ינקאן הקשר המרכזי לענייננו הוא: טקמאצו ← האצומי ← הבוג׳ינקאן. האצומי קיבל מטקמאצו את המסורות שהפכו בהמשך לבסיס ארגון הבוג׳ינקאן. חשוב עם זאת לזכור שהבוג׳ינקאן אינו בנוי רק מנינג׳וטסו. החומר הנלמד בו מבוסס על מספר מסורות שונות ולכן לא נכון לקרוא לכל טכניקה הנלמדת בארגון "טכניקת נינג׳וטסו".

דווקא משום כך ייתכן שהמקום שבו הנינג׳וטסו משפיע עמוקות על הבוג׳ינקאן אינו רק ברשימת הטכניקות אלא באופן שבו מתייחסים למציאות משתנה. אם נינג׳וטסו, ninjutsu ‏(忍術), קשור לסיבולת, הישרדות, התמדה, הסתרה ויכולת לעבור דרך קושי הרי נינג׳וטסו, ninjutsu ‏(認術), מוסיף לכך את היכולת להכיר, לזהות ולהבחין.

כדי לדעת מתי להתמיד ומתי לוותר, מתי להסתתר ומתי להיחשף, מתי להתקדם ומתי לסגת, מתי לפעול ומתי להמתין צריך קודם כול לראות מה באמת מתרחש. מכאן החיבור אל Banpen Fugyō טבעי מאוד: לא לנסות לכפות על המציאות להישאר כפי שרצינו אלא להמשיך לראות ולפעול כאשר היא משתנה.

עם מסאאקי האטסומי בהומבו דוג'ו של הבוג'ינקאן, ספטמבר 2012

אז מהי מהות הנינג׳וטסו?

אם מחברים את המקורות הקדומים, את הספרות הציבורית מתקופות מייג׳י וטאישו, את הדנשו הפרטיים, את מסורות המורים של טקמאצו ואת הניסוח האישי שלו ב-Ninjutsu Hiketsu Bun מתקבלת תמונה מורכבת יותר מן החלוקה הפשוטה בין "נינג׳וטסו עתיק" לבין "נינג׳וטסו מודרני".

המקורות ההיסטוריים מזכירים שלנינג׳וטסו היה בסיס מעשי מאוד: איסוף מידע, חדירה, הסוואה, הישרדות, תחבולה ופעולה בתנאים קשים. אבל כבר במקורות מתקופת אדו מופיעים גם היבטים של תודעה, הבנת אנשים, קריאת מצב ושיקול דעת.

אצל טקמאצו הרובד הזה נעשה מפורש עוד יותר. הנינג׳וטסו אינו עוסק רק בשאלה איך לבצע פעולה אלא גם בשאלה איך להבין מה באמת קורה. אין בידינו כיום בסיס לומר שכל הביטויים שבהם השתמש טקמאצו עברו ללא שינוי במשך מאות שנים. מצד שני אין בסיס טוב לצמצם את דבריו לתוצר של ספרות נינג׳וטסו ציבורית מראשית המאה ה-20.

העדויות שבדקנו מצביעות על תמונה מורכבת יותר: מסירה אישית ממורים, דנשו פרטיים, עולם רעיוני סיני-יפני, ספרות נינג׳וטסו ציבורית ופרשנותו האישית של טקמאצו עשויים כולם להיות חלק מן הדרך שבה התגבשה תפיסתו.

לכן אולי נכון לראות ב-Ninjutsu Hiketsu Bun לא הוכחה פשוטה ל"פילוסופיית נינג׳וטסו עתיקה" וגם לא המצאה מודרנית אלא ביטוי לאופן שבו טקמאצו עצמו הבין את מהות המסורת שקיבל וניסה למסור אותה הלאה.

מתוך הקריאה הזאת עולה עיקרון שמתחבר היטב גם לבוג׳ינקאן של היום: לא רק לדעת מה לעשות אלא ללמוד לראות מה קורה ולהיות מסוגל להשתנות יחד איתו.

או במילים אחרות:

נינג׳וטסו אינו רק האמנות שלא יראו אותך. הוא גם האמנות שמאפשרת לך לראות.

מקורות והרחבת קריאה

הספרייה הלאומית של יפן, National Diet Library of Japan:

המאמר Secret Scroll: Let's read ninjutsu books! סוקר את שלושת חיבורי הנינג׳וטסו המרכזיים מתקופת אדו: Bansenshūkai, ‏Ninpiden ו-Shōninki.

אוניברסיטת מיה, יוג׳י יאמאדה, Mie University, Yuji Yamada:

המאמר The Ninja Research During the Taisho Period עוסק בהתפתחות ספרות הנינג׳וטסו בתקופת טאישו (1912-1926) ובעבודתו של איטו גינגטסו.

איטו גינגטסו, Itō Gingetsu:

הספר Ninjutsu no Gokui ‏(忍術の極意), שפורסם ב-1917, משמש דוגמה חשובה לספרות נינג׳וטסו שהייתה זמינה לציבור בתקופתו של טקמאצו.

האצומי מאסאקי, Hatsumi Masaaki:

הספר Togakure-ryū Ninpō Nyūmon הוא מקור מרכזי לפרסום Ninjutsu Hiketsu Bun במסגרת מסורת הבוג׳ינקאן. אתר בוג׳ינקאן טזוקה דוג׳ו, Bujinkan Tezuka Dōjō, מציין שהנוסח המלא מופיע במהדורת 1987. קיימות גם מהדורות מוקדמות יותר של ספרי האצומי על טוגאקורה-ריו ולכן אין לקבוע ש-1987 הייתה בהכרח ההופעה הראשונה של הטקסט.

האצומי מאסאקי, Hatsumi Masaaki:

בקטע שכותרתו Shinobi no Honshitsu ‏(忍びの本質), "מהות השינובי", האצומי מציג את Ninjutsu Hiketsu Bun כקודן, kuden, כלומר מסירה בעל פה שקיבל ממורו טקמאצו.

שון אסקיו, Sean Askew:

במאמר Yasuda Ryu Ninjutsu Densho Translation - Part 31 אסקיו כותב שלדבריו זה היה דנשו הנינג׳וטסו הראשון שהאצומי קיבל מטקמאצו.

שון אסקיו, Sean Askew:

במאמר The Toda and the Tozawa ובמחקרים נוספים במסגרת The Hidden Lineage אסקיו בוחן קשרים אפשריים בין משפחת טודה, משפחת טוזאווה ומסורות נינג׳וטסו מוקדמות יותר.