בודו (א'): בּוּדוֺ – משמעות המילה
עודכן: לפני 7 ימים
מבוא:
אני מתאמן באמנויות לחימה מאז 1989. השיטה שלמדתי בשנים הראשונות הזדהתה כ"ג'וג'וטסו". היום ברור לי שהיא הייתה סוג של ג'וג'וטסו מודרני ומערבי, והמילה "בודו" כלל לא הייתה בסביבה. היא הופיעה רק ב-1999, כשהתחלתי להתאמן בבוג'ינקאן, הארגון של מסאאקי האטסומי. לשיטה שלו, שאותה אני מלמד מאז 2004, קוראים בודו-טאיג'וטסו (על השיטה עצמה אפשר לקרוא באתר, בתפריט "בודו-טאיג'וטסו").
אחרי כמה שנות אימון נעשיתי מודע יותר ויותר לשם הזה, ושמתי לב למשהו שמטריד אותי מאז: הוא מחבר בין "בודו", הדרך, לבין "ג'וטסו", המיומנות. וכשמוסיפים לזה את השם נינג'וטסו, נראה שיש כאן סתירה, לפחות לכאורה.
לכן, לפני שאשווה לעומק בין "ג'וטסו" ל"דוֹ", שאלתי את עצמי שאה פשוטה יותר: מה זה בכלל בודו? בפרק ב' אגע בהבדל בין המונחים. השוואה מעמיקה יותר, מנקודת המבט של האימון, תגיע במאמרים הבאים, כשיתפנה לי מעט זמן ביומן.
את הסדרה הזו כתבתי לבד לפני כשש שנים. עכשיו, עם המעבר לאתר החדש שבניתי, החלטתי לרענן אותה, לבדוק אותה מחדש, ולהיעזר בכלים טכנולוגיים לחיפוש מידע שלא עמדו לרשותי אז. הנה התוצאה, ואני מקווה שהיא תעניין אתכם כמו שהיא עניינה (ועדיין מעניינת!) אותי.
כמעט כל מי שמתאמן באמנות לחימה יפנית שמע את המילה "בודו", ורבים יודעים לתרגם אותה כ-"דרך הלוחם". המילה נכתבת בשני סימנים: 武 (בּוּ) ו-道 (דוֹ). לכל אחד מהם היסטוריה של יותר מאלפיים שנה, ולכל אחד יותר מפירוש אחד.
זהו הפרק הראשון מתוך שלושה והוא עוסק בשני הסימנים: מה הם אמרו במקור ומה נוסף להם בדרך. הפרק השני עוסק במונח השלם ובקרוביו, והשלישי בשאלה למה בכלל מתאמנים.
בּוּ (武): לצאת למלחמה, או לעצור אותה?
הסימן 武 מורכב משני חלקים:
החלק 戈: כלי נשק סיני עתיק, להב שמורכב בניצב לקצה מוט. בעברית מתרגמים אותו לרוב "חנית".
החלק 止: הסימן שמשמעו המוכר הוא "לעצור".
מכאן נולד הפירוש המפורסם: 'בּוּ הוא "עצירת החנית"', כלומר עצירת הלחימה. לפי המוזיאון הלאומי של הארמון בטאיפיי, הפירוש הזה עתיק מאוד. הוא מיוחס למלך ג'ואנג ממדינת צ'ו, אחד משליטי סין במאה ה-6 לפני הספירה. לפי המסורת, אחרי ניצחון בקרב הוא סירב להקים אנדרטת ניצחון וטען שגדולה צבאית אמיתית היא דווקא היכולת לעצור מלחמה. במאה ה-2 לספירה אימץ את הפירוש הזה גם שואון ג'יאזה, המילון הסיני הקלאסי שמסביר את מקור הסימנים, ומאז זה הוא הפירוש השלט.
אבל זו לא המשמעות המקורית. הצורות הקדומות ביותר של הסימן מופיעות ב"כתב עצמות האורקל" - כתובות ניחוש שנחרטו על עצמות ושריונות צבים בסין לפני כ-3,000 שנה. שם החלק 止 מצייר כף רגל, ומשמעו ללכת והמשמעות "לעצור" נוספה לו רק מאוחר יותר. לכן, לפי המוזיאון בטאיפיי וגם לפי ניתוח של חוקר השפה פיטר גולדסברי, המשמעות המקורית של 武 היא "להתקדם עם נשק", כלומר לצאת למלחמה.
פרויקט Budo World של אוניברסיטת צוקובה מוסיף פירוש שלישי, ומציע לקשר כל פירוש לתקופה שבה הוא התאים:
ריקוד (舞, שנהגה גם הוא "בּוּ"): ריקוד פולחני עם נשק, שנועד לגייס את כוחם של האלים. זה מתאים לחברה הקדומה.
צעידה עם נשק: מתאים לתקופת המלחמות.
עצירת החנית: מתאים לתקופות של שלום. ביפן הוא חזר שוב ושוב בתקופת אדו (1603–1868), מאתיים וחמישים שנה של שלום פנימי.
המחבר שם לא קובע איזה פירוש נכון. וזו אולי הנקודה החשובה: בודו אינו נובע ממשמעות מקורית של שלום. המילה נולדה מן המלחמה, והפירוש המוסרי, "לעצור את הנשק", נוסף לה מאוחר יותר, אבל הוא נוסף לפני כ-2,600 שנה והוא חלק אמיתי מההיסטוריה של המילה. המתח בין שני הפירושים קיים בתוך הסימן עצמו.
מסין ליפן
הכתב הסיני הגיע ליפן דרך קוריאה. לפי הכרוניקות היפניות העתיקות - קוג'יקי וניהון שוקי - הביא אותו מלומד בשם ואני מממלכת פקצ'ה שבקוריאה, יחד עם כתבי קונפוציוס. משנת 600 בערך שלחה יפן משלחות רשמיות לסין, והן חזרו עם ספרים סיניים, בהם כתבי קודש בודהיסטיים. כך מתאר זאת אתר Japan Past and Present של אוניברסיטת פיטסבורג.
ביפנית הסימן 武 מופיע במונחים רבים מעולם הלחימה:
בּוּשִׁי (武士): לוחם.
בּוּג'וּטסוּ (武術): מיומנות לחימה.
בּוּגֵּיי (武芸): אמנויות הלחימה.
בּוּשִׁידוֹ (武士道): דרך הלוחם. עליו כתבתי בסדרה נפרדת, [בושידו].
בוג'וטסו ובוגיי יוסברו בפרק הבא.
דוֹ (道): הדרך
הסימן 道 נקרא בסינית "דאו", בתעתיק הישן "טאו". ביפנית יש לו שתי קריאות: "דוֹ", שנשמעת במילים מורכבות כמו בודו, ו"מִיצ'ִי", שמשמעה פשוט דרך או רחוב.
משמעו המילולי של דו הוא שביל שהולכים בו. המשמע המופשט הוא הדרך הנכונה לחיות ולפעול. המונח אינו שייך רק לדאואיזם. לפי צ'אד הנסן מהאנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד, כל האסכולות בסין העתיקה השתמשו בו:
הקונפוציאנים: ראו בדאו את הדרך האנושית, הנלמדת: טקסים, נימוסים וסדר חברתי.
הדאואיסטים: ראו בו את דרכו של הטבע, שכוללת את הדרכים האנושיות ורחבה מהן. ספר הדאואיזם המפורסם, דאו דה צ'ינג (המיוחס ללאו דזה), פותח במשפט שמשמעו בערך "דרך שאפשר ללכת בה אינה הדרך הקבועה". כלומר: הדרך אינה כלל קבוע, אלא משהו שמתגלה ומשתנה תוך כדי הליכה.
הדרך ביפן: אמנות כמסלול חיים
ביפן קיבלה המילה משמעות מעשית יותר. לפי החוקר נואל פינינגטון, כבר מסוף תקופת היאן, במאה ה-12, כתבו אמנים יפנים על אמנותם כעל "מִיצ'ִי", מסלול חיים שלם. הרעיון היה שמאחורי כל התמחות עומדת אחדות אחת. לכן אמנים שאלו רעיונות מתחומים שכנים וכתבו בעיקר על הדרך שבה מחנכים תלמיד ומגיעים לשליטה. כך כתבו, למשל, זאאמי וזנצ'יקו, שני שחקנים ומחזאים של תיאטרון הנוֹ, התיאטרון הקלאסי של יפן, במאה ה-15.
מכאן הסיומת “-דוֹ” בשמות של אמנויות רבות:
שׁוֹדוֹ (書道): דרך הכתיבה, קליגרפיה.
צ'ָדוֹ (茶道): דרך התה, טקס התה.
בּוּדוֹ (武道): דרך הלחימה.
בכל אחת מהן התרגול הוא העיקר ולא התוצר. כך מסבירה התערוכה "דוֹ – רוח הדרך" של מוזיאון תל אביב לאמנות: מתרגלים את האמנות כמו מדיטציה בתנועה, במלוא הקשב, והמעשה הוא המטרה של עצמו.
כשקאנו ג'יגורו, מייסד הג'ודו, בחר ב-1882 בסיומת "דוֹ" במקום "ג'וטסו" (מיומנות), הוא שאל את המשמעות הזו מעולם האמנויות. על כך כתבתי בהרחבה ב-"בושידו (ג'): מבוג'וטסו לבודו".
דשימארו: הדרך כהתעוררות
טאיסן דשימארו (1914–1982) היה נזיר זן מאסכולת סוטו, אחת משתי אסכולות הזן הגדולות ביפן. הוא היה תלמידו של קודו סאוואקי, הגיע לצרפת ב-1967, ויסד את האגודה האירופית לזן, שהפכה מאוחר יותר לבינלאומית. בספרו The Zen Way to the Martial Arts ("דרך הזן לאמנויות הלחימה") הוא כותב:
"דוֹ - הדרך - היא השיטה, ההוראה שמאפשרת לך להבין בצורה מושלמת את הנפש שלך ואת העצמי שלך. [...] תרגול בדרך זו משחרר את האדם מן המחשבות והרגשות המטרידים, העוצרים ומבלבלים אותו".
זו אמירה של מורה זן והיא רואה בדרך, בראש ובראשונה, שיטה להתעוררות. אצל דשימארו הדרך משחררת מן האגו. בדוג'ו שלנו הרעיון הזה מוכר היטב, כי דני ווקסמן, המורה שלי, מלמד גם זן מאסכולת סוטו. אבל חשוב לזכור שזו פרשנות אחת מני רבות, ולא ההגדרה הממצה של המונח.
מה יוצא משני הסימנים יחד?
כשמצרפים את שני הסימנים, מקבלים מילה עם שתי שכבות:
בּוּ: נשק ומלחמה, ומעליהם פירוש מוסרי עתיק, עצירת המלחמה.
דוֹ: מסלול/דרך חיים של תרגול, שבו האמנות מעצבת את מי שעוסק בה.
בודו, אם כן, אינו מוותר על הלחימה. הוא מציע לתרגל לחימה באופן שמעצב את המתרגל. מתי נוצר הצירוף הזה, ובמה הוא שונה מבוג'וטסו ומבוגיי? על כך בפרק הבא.
מקורות:
המוזיאון הלאומי של הארמון, טאיפיי: Peace as the Ultimate Martial Greatness
אוניברסיטת צוקובה, פרויקט Budo World: על משמעויות הסימן 武
ז'ורדי דלאז' (Delage), על סמך ניתוח של פיטר גולדסברי: Clarifications on the origin of the character Bu
אוניברסיטת פיטסבורג, Japan Past and Present: על הגעת הכתב הסיני ליפן
צ'אד הנסן (Hansen), האנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד: Daoism
נואל פינינגטון (Pinnington), 2006, כתב העת Japan Review 18, עמ' 29–55: Models of the Way in the Theory of Noh
מוזיאון תל אביב לאמנות: דוֹ – רוח הדרך
טאיסן דשימארו (Deshimaru), מתוך הספר The Zen Way to the Martial Arts: באתר judoinfo
האגודה הבינלאומית לזן (AZI): Master Taisen Deshimaru
תגובות