בודו (ב'): בוג'וטסו, בוגיי ובּוּדוֺ
עודכן: לפני 7 ימים
בפרק הקודם עסקנו בשני הסימנים שמרכיבים את המילה בודו: בּוּ (武), שמשמעו המקורי הוא לחימה, ודוֹ (道), הדרך. הפרק הזה עוסק במונח השלם ובשני קרובים שלו: בוג'וטסו ובוגיי. שלושתם מתרגמים לעתים קרובות פשוט "אמנויות לחימה", אבל לכל אחד מהם היסטוריה משלו.
שלוש מילים, שלוש סיומות
שלושת המונחים מתחילים באותו סימן, 武, ונבדלים בסימן השני:
בּוּג'וּטסוּ (武術): ג'וטסו (術) היא טכניקה, מיומנות. בוג'וטסו הוא מיומנות הלחימה. מאותה סיומת נגזרים שמות כמו קנג'וטסו (קן, חרב: מיומנות החרב), ג'וג'וטסו (ג'ו, רכות: המיומנות הרכה) וטאיג'וטסו (טאי, גוף: מיומנות הגוף).
בּוּגֵּיי (武芸): גיי (芸) היא אמנות, כמו במילה גיישה, "אדם של אמנות". בוגיי הן אמנויות הלחימה, כתחום שלם.
בּוּדוֹ (武道): דרך הלחימה, עם כל מה שהמילה "דוֹ" נושאת, כפי שראינו בפרק הקודם.
תקופת אדו: חרב לצד עט
בתקופת אדו (1603–1868) שלט ביפן שלום פנימי של מאתיים וחמישים שנה. כבר ב-1615 קבע הסעיף הראשון בחוקי הבתים הצבאיים (בוקה שוהאטו), התקנות של השוגונות למעמד הלוחמים, ש"לימוד הספרות ותרגול אמנויות הלחימה חייבים להתקיים זה לצד זה". כך בתרגום שמביא מוזיאון מיידסטון שבאנגליה.
הסמוראים של התקופה הזו כמעט לא לחמו. לפי ההיסטוריון קרל פריידיי, הם היו "ביורוקרטים ומנהלים, לא אנשי לחימה" והכותבים של התקופה חיפשו את התפקיד הראוי למעמד לוחמים בעולם בלי מלחמה. במצב כזה האימון בלחימה הפך גם לחינוך: דרך לשמור על מיומנות ובאותה עת לעצב את האדם. בתקופה הזו התרבו בתי הספר ללחימה (ריוּ, 流, "זרם") והמונח הנפוץ לתחום כולו היה בוגיי.
מייג'י: המילה "בודו" מנצחת
המונח בודו, במשמעותו המוכרת לנו, התקבע רק בעידן המודרני:
1882: קאנו ג'יגורו קורא לשיטה שלו "ג'ודו" ולא "ג'וג'וטסו".
1895: נוסד בקיוטו הדאי-ניפון בוטוקוקאי, ארגון שנועד לאחד ולקדם את אמנויות הלחימה.
1912: נפתח בית הספר המקצועי לבוג'וטסו של הארגון, להכשרת מדריכים.
1919: נישיקובו הירומיצ'י, סגן נשיא הבוטוקוקאי, משנה את שם בית הספר מבוג'וטסו לבודו, כי לדעתו למילה בודו "משמעות רוחנית עמוקה יותר". באותו מהלך ג'וג'וטסו, קנג'וטסו וקיוג'וטסו (קשתות) הפכו לג'ודו, קנדו וקיודו ו"בודו" הפך למונח שמכסה את כולן. כך מתאר זאת פרויקט Budo World של אוניברסיטת צוקובה.
על התהליך הזה ועל הקשר שלו ללאומיות היפנית כתבתי בהרחבה ב-"בושידו (ג'): מבוג'וטסו לבודו".
מכאן גם החלוקה המקובלת היום:
קוריוּ (古流, "זרם עתיק"): בתי ספר מסורתיים, קלאסיים.
גנדאי בודו (現代武道, "בודו מודרני"): שיטות מודרניות כמו ג'ודו, קנדו ואייקידו. החלוקה הזו מופיעה, למשל, אצל דיאן סקוסס מאתר Koryu.com.
ג'וטסו מול דוֹ: ההבחנה פחות חדה ממה שנהוג לחשוב
במערב נפוצה חלוקה פשוטה: בוג'וטסו הוא לחימה לשדה הקרב, שמטרתה להרוג או לנצח ובודו הוא אימון לשם התפתחות עצמית. החלוקה הזו התפרסמה במיוחד בזכות החוקר האמריקאי דון דרייגר, שכתב ספרים רבים על אמנויות הלחימה היפניות במאה ה-20.
אבל חוקרים מאוחרים יותר מסייגים אותה:
קרל פריידיי: לדעתו, ההפרדה בין בוג'וטסו לבודו מלאכותית. הוא מצביע על כך שכבר לפני תקופת אדו ראו באימון בלחימה גם דרך להכרה עצמית ולא רק הכנה לקרב. כלומר, הצד הרוחני לא נוסף רק כשהחליפו את "ג'וטסו" ב"דוֹ".
דיאן סקוסס, באתר Koryu.com: ביפן עצמה משתמשים בשני המונחים לסירוגין. בודו הוא הנפוץ מביניהם. לכן, לדבריה, בפועל אין ביניהם הבדל ממשי: ההבחנה קיימת בעיקר בתיאוריה.
המסקנה: הסיומת עצמה לא אומרת הרבה על אופי האימון. שיטה ששמה מסתיים ב"ג'וטסו" יכולה לשאת עומק רוחני ושיטה ששמה מסתיים ב"דוֹ" יכולה להיות ספורט תחרותי לכל דבר.
ההגדרה הרשמית: אמנת הבודו
ב-1987 ניסח איגוד הבודו היפני את "אמנת הבודו". לפי המבוא שלה, הבודו נובע מרוח הלחימה העתיקה של יפן והתפתח "מטכניקות לחימה (ג'וטסו) לדרכים של התפתחות עצמית (דוֹ)". הסעיף הראשון קובע שמטרת המתאמן היא לבנות את אופיו, לחדד את שיקול הדעת שלו ולהיות אדם ממושמע שתורם לחברה.
באיגוד חברות תשע אמנויות: ג'ודו, קנדו, קיודו, סומו, קרטה, אייקידו, שורינג'י קמפו, נגינאטה וג'וקנדו. כלומר, במובן הרשמי הצר, "בודו" הוא בעיקר השיטות המודרניות והמאורגנות. במובן הרחב, המקובל ביפן ובעולם, הוא משמש כשם כללי לאמנויות הלחימה היפניות, גם לשיטות שאינן חברות באיגוד.
אז מה זה בודו?
לפי טאיסן דשימארו, מורה הזן שהכרנו בפרק הקודם, בודו "חובק את כל אמנויות הלחימה היפניות", הקשר שלו לספורט הוא "התפתחות מאוד מאוחרת" והכתבים העתיקים עוסקים בעיקר בבחינת העצמי: "מי אני? מהו אני?"
ההגדרה שלי, אחרי שנים של אימון וקריאה, מסורבלת מעט, אבל מדויקת יותר מ"דרך הלוחם": בודו הוא התקדמות נפשית ורוחנית באמצעות לימוד ותרגול של אמנות לחימה. השיטה עצמה נשארת שיטת לחימה אמיתית, אבל המטרה רחבה יותר מניצחון בקרב.
ומה המטרה הזו? על כך בפרק האחרון.
להמשך: בודו (ג'): מה מטרת הבודו?
מקורות:
מוזיאון מיידסטון (Maidstone), תרגום הסעיף הראשון של בוקה שוהאטו, 1615: Power: the Sword & the Pen
קרל פריידיי (Friday): The Historical Foundations of Bushido
קרל פריידיי (Friday), 1997, הוצאת אוניברסיטת הוואי, Legacies of the Sword: סקירה באתר Aikido Seishinkai
אוניברסיטת צוקובה, פרויקט Budo World: Dai-Nippon Butokukai
דיאן סקוסס (Skoss), 2002: Koryu Bujutsu, Koryu Budo
איגוד הבודו היפני, אמנת הבודו (1987): באתר ניפון בודוקאן
טאיסן דשימארו (Deshimaru), מתוך הספר The Zen Way to the Martial Arts: באתר judoinfo
תגובות