סמוראי (侍): מי היו הלוחמים של יפן

המילה סמוראי מוכרת לכולם, אבל המשמעות שלה השתנתה לאורך כאלף שנה. היא התחילה כתואר של משרתים בחצרות האצולה, הפכה לשם של מעמד לוחמים ששלט ביפן כמעט שבע מאות שנה ונעלמה כמעמד רשמי בשנות ה-70 של המאה ה-19. זו גרסה מעודכנת של מאמר שפרסמתי כאן ב-2020, אחרי בדיקה מחדש של המקורות. על הקוד שמיוחס לסמוראים, הבושידו, כתבתי בסדרה נפרדת שמתחילה במאמר בושידו (א'): מה הלוחמים עשו באמת.

מה פירוש המילה

המילה סמוראי (侍) באה מהפועל היפני הקדום סָבּוּרָאוּ (候), "לשרת לצד אדם רם מעלה". כך מסבירים גם האנציקלופדיה היפנית ניפוניקה וגם האנציקלופדיה של הוצאת היבונשה. בתקופת הייאן (794–1185) נקראו סמוראי אנשים ששירתו בבתי האצולה ובחצר הקיסר. לפי ניפוניקה, מאמצע התקופה הזו התחילו לקרוא כך גם ללוחמים ששמרו על הארמון. עם עליית מעמד הלוחמים הפך השם לכינוי של לוחמים בכלל.

כדאי להבחין בין סמוראי לבין בּוּשִׁי (武士), המילה היפנית הכללית ללוחם. לא כל בושי היה סמוראי במובן המדויק. בתקופת אדו (1603–1868) נקראו סמוראי מבחינה משפטית רק הלוחמים מהדרגות העליונות: אצל השוגון, אלה שהיו רשאים להתייצב לפניו, ובנסיכויות, הלוחמים מדרגה מסוימת ומעלה.

מיאמוטו מוסאשי (1584–1645), לפי הייחוס של ההדפס. הדפס עץ יפני.

איך נולד מעמד הלוחמים

לפי ניפוניקה, הבושי היו קיימים מאמצע תקופת הייאן ועד סוף תקופת אדו: אנשים ששלטו בכוח הנשק באזורים מחוץ לבירה ושירתו את השלטון. האנציקלופדיה בריטניקה בגרסתה היפנית מתארת את ראשיתם במאות ה-10 וה-11: כשמערכת השלטון המרכזית של החצר נחלשה, משפחות חזקות במחוזות התחמשו כדי להגן על עצמן.

הלוחמים הראשונים האלה היו בעיקר קשתים רכובים. האנציקלופדיה של היבונשה מגדירה את הלוחם של ימי הביניים ביפן כמי "שעיסוקו המקצועי הוא קשתות ורכיבה". הם לחמו על סוסים, השתמשו ביוּמִי, הקשת היפנית הארוכה, ולבשו שריון כבד שהתאים לקשת רכוב ונקרא אוֹ-יוֹרוֹי.

עד סוף המאה ה-12 הלוחמים שירתו את החצר ואת משפחות האצולה. המפנה הגיע כשמינאמוטו נו יוריטומו, ראש אחת משתי משפחות הלוחמים החזקות, ניצח במלחמה מול יריביו והקים בקאמאקורה את השוגונאט הראשון: ממשלה של לוחמים, בראשות שוגון, שפעלה לצד חצר הקיסר. ב-1185 קיבל יוריטומו את הזכות למנות מושלים צבאיים ומנהלי אחוזות בכל רחבי יפן וב-1192 מונה לשוגון (בעבר לימדו את 1192 כשנת הקמת השוגונאט והיום יותר חוקרים מעדיפים את 1185). מכאן הם כבר לא היו רק משרתים של אחרים. החל משנה זו, הלוחמים ששירתו ישירות את השוגון נקראו גוֹקֶנִין (御家人), "אנשי הבית". לפי ניפוניקה, בינם לבין השוגון נוצר קשר של "גוֹאוֹן וְהוֹקוֹ" (御恩と奉公), "חסד ושירות": השוגון אישר להם את אדמותיהם, העניק להם אדמות חדשות ומינה אותם לתפקידים כמו מנהלי אחוזות והם התחייבו לצאת למלחמה בשבילו ולמלא תפקידים בזמן שלום. לפי ניפוניקה, כך הצליחו הלוחמים לבסס שלטון צבאי משלהם. שלטון הלוחמים הזה, בשינויים, נמשך כמעט שבע מאות שנה, עד 1868.

מלוחמים לאנשי מנהל: תקופת אדו

מאות שנים של מלחמות הסתיימו בתחילת המאה ה-17 ותחת שושלת טוקוגאווה נמשך שלום של כמאתיים וחמישים שנה. לפי היבונשה, בתקופה הזו כל השלטון היה בידי מעמד הלוחמים. אבל כמעט שלא היו מלחמות ורוב הסמוראים עסקו בפועל בניהול, בגביית מסים, בשמירה ובשירות של הנסיכים שלהם. דווקא בתקופה הזו נכתבו רוב החיבורים על "דרך הלוחם" ועל כך כתבתי במאמר בושידו (ב'): איך נכתב "קוד הסמוראי".

דוגמה מפורסמת למעבר הזה היא מיאמוטו מוסאשי (1584–1645), מייסד מסורת הסייף ניטן איצ'י-ריו, "מסורת שני השמיים כאחד". לפי האנציקלופדיה של הוצאת היבונשה, עד גיל 29 הוא לא הפסיד באף אחד מיותר משישים קרבות. האחרון שבהם היה כנראה הדו-קרב עם סאסאקי קוג'ירו באי גאנריו ב-1612. בסוף חייו היה אורח של נסיך קומאמוטו, הוסוקאווה טאדאטושי. בשנתיים האחרונות לחייו כתב את "ספר חמש הטבעות" (五輪書), אחד החיבורים המפורסמים ביותר על אסטרטגיה, והותיר גם קליגרפיה, ציורים ופסלים. כלומר, הלוחם שנודע בזכות הקרבות שלו נזכר היום לא פחות בזכות מה שכתב וצייר.

ספוקו

ספוקו (切腹), ובדיבור העממי הארה-קירי, הוא התאבדות בחיתוך הבטן. לפי ניפוניקה, הוא התחיל בתקופת הייאן והשתרש בתקופת קאמאקורה, מתוך האמונה שנשמת האדם שוכנת בבטן. אבל הוא לא היה רק בחירה אישית של כבוד. לפי היבונשה, כבר מסוף ימי הביניים הוא שימש גם כעונש ובתקופת אדו הפך לעונש מוות מיוחד שהוטל על הסמוראים מהדרגות העליונות. ניפוניקה מספרת שלפעמים הונחה לפני הנידון מניפה במקום פגיון והטקס נקרא "ספוקו של מניפה". כעונש בוטל הספוקו ב-1873.

האם הסמוראים המציאו את טקס התה?

בגרסה הקודמת כתבתי שתרבות הסמוראים יצרה את טקס התה ואת סידור הפרחים. זו הייתה הגזמה. לפי שגרירות יפן בנפאל, מי שעיצבו את טקס התה היו מוראטה ג'וקו (1422–1502), נזיר זן שהיה אמן התה של השוגון אשיקאגה יושימאסה, טאקנו ג'ואו (1502–1555), בן למשפחת סוחרים, וסן נו ריקיו (1522–1591), שנחשב לאמן התה הגדול בהיסטוריה. השליטים הלוחמים היו הפטרונים של הטקס ומתרגליו, אבל לא יוצריו.

הסוף: תקופת מייג'י

אחרי 1868 פירקה ממשלת מייג'י את מעמד הלוחמים בכמה שלבים. לפי ניפוניקה, איסור נשיאת החרבות והמדיניות של שוויון בין המעמדות שמו קץ למעמד הלוחמים. ב-1876 החליפה הממשלה את הקצבאות התורשתיות של הסמוראים לשעבר באגרות חוב והמהלך הזה, לפי ניפוניקה, עורר התנגדות חריפה. בעקבותיו פרצו מרידות של סמוראים לשעבר והגדולה שבהן הייתה מרד סצומה ב-1877. אחרי דיכוי המרידות ירדו רבים מהם מנכסיהם.

מה נשאר

הסמוראי ההיסטורי היה קשת רכוב, איש מנהל, משרת של אדון ובן למעמד שליט, תלוי בתקופה. דמות הסמוראי שאנחנו מכירים מהקולנוע נשענת בעיקר על הדימוי שנוצר בתקופת אדו ובתקופת מייג'י. חלק ממה שנשאר מהסמוראים הוא מסורות הלחימה שלהם ובהן שש מתשע המסורות שאנחנו לומדים בבוג'ינקאן, הארגון הבינלאומי שייסד ד"ר מסאאקי האצומי. על כך כתבתי במאמר נינג'וטסו מול בודו-טאיג'וטסו ועל המעבר מאמנות לחימה לדרך חיים בסדרת הבודו.

מקורות

• האנציקלופדיה ניפוניקה והאנציקלופדיה של הוצאת היבונשה, הערך סמוראי (侍) בקוטובנק (ביפנית).

• האנציקלופדיה ניפוניקה, האנציקלופדיה של הוצאת היבונשה ובריטניקה בגרסתה היפנית, הערך בושי (武士) בקוטובנק (ביפנית).

• האנציקלופדיה ניפוניקה והאנציקלופדיה של הוצאת היבונשה, הערך ספוקו (切腹) בקוטובנק (ביפנית).

• האנציקלופדיה ניפוניקה, הערך החלפת הקצבאות (秩禄処分) בקוטובנק (ביפנית).

• שגרירות יפן בנפאל: The History of Tea.

• מגזין וואראקו, על הוויכוח בשאלה מתי הוקם שוגונאט קאמאקורה: 鎌倉幕府の成立年, 2021 (ביפנית).

• האנציקלופדיה של הוצאת היבונשה ובריטניקה בגרסתה היפנית, הערך מיאמוטו מוסאשי (宮本武蔵) בקוטובנק (ביפנית).

• האנציקלופדיה ניפוניקה והאנציקלופדיה של הוצאת היבונשה, הערך חסד ושירות (御恩と奉公) מאת גומי קאצואו, בקוטובנק (ביפנית).