נינג'ה ונינג'וטסו (ב'): מאיפה הגיע הנינג'וטסו?
הסדרה במבט אחד
מאיפה הגיע הנינג'וטסו? (הפרק הנוכחי)
לשאלה מאיפה הגיע הנינג'וטסו יש שלושה סוגים של תשובות: מה שהמחקר ההיסטורי יודע, מה שמסופר במסורות של הבוג'ינקאן (הארגון הבינלאומי לאמנויות לחימה שייסד ד"ר מסאאקי האצומי ושבו אנחנו מתאמנים) ותאוריות ישנות שעדיין מסתובבות ברשת. בגרסה הראשונה של הסדרה ערבבתי ביניהן. כאן אני מפריד ביניהן.
מה המחקר יודע
אין לנינג'וטסו מייסד אחד או שנת לידה. מה שמתועד הוא פעילות של שינובי מהמאה ה-14 והלאה והתפתחות מיוחדת באיגה ובקוגה. פרופ' יאמדה יוג'י, היסטוריון מהמרכז הבינלאומי לחקר הנינג'ה של אוניברסיטת מיאה ביפן, מזכיר כמה מרכיבים שנפגשו שם: שטח הררי שקשה לשלוט בו, קהילות שהגנו על עצמאותן, מסורת של שוגנדו וקרבה למרכז השלטון בקיוטו.
שוגנדו (修験道) היא מסורת דתית יפנית של סגפנות בהרים. מתרגליה נקראים יאמאבושי, "אלה שישנים בהרים". הם התאמנו בצום, בחשיפה לקור ולחום, במדיטציה ובהליכות ארוכות אל פסגות קדושות, כדי לרכוש כוחות רוחניים ולהגן על הקהילה שלהם. לפי האנציקלופדיה של השינטו של אוניברסיטת קוקוגאקוין, השוגנדו נקשרה לאסכולות הבודהיסטיות טנדאי ושינגון ובאתרים הקדושים שלה סגדו גם לאלי השינטו (קאמי) וגם לבודהות. את מייסדה המסורתי, אן נו אוזונו, העריצו שני הזרמים העיקריים שלה.
לזה נוסף ידע שהגיע מהיבשת. הפרק השלושה-עשר של אמנות המלחמה, החיבור הצבאי הסיני הקלאסי המיוחס לסון דזה, על השימוש במרגלים, מצוטט בחיבורי הנינג'וטסו עצמם. אבל כפי שכתבתי במאמר נינפו ונינג'וטסו: מה ההבדל ביניהם? צריך להבחין בין השפעה סינית למקור סיני. הנינג'וטסו לא הגיע ליפן כמערכת מוגמרת. רעיונות מהיבשת נקלטו ועובדו בתוך מציאות יפנית של מלחמות והישרדות.
תאוריה ישנה: נזירי ההרים
בגרסה הראשונה הבאתי מאמר מ-1965 מכתב העת של מרכז המחקר של סוכנות הביון האמריקאית (CIA). לפיו, הנינג'וטסו צמח מכת נזירי הרים (יאמאבושי) שנרדפה בידי השלטון ופנתה ללחימת גרילה. המאמר ניסה לתאר את השינובי כשירות מודיעין עתיק ונשען על מה שהיה זמין אז באנגלית, בעיקר ספרות פופולרית. היום הוא לא מקור שאפשר להסתמך עליו.
המחקר העכשווי לא מבטל את הקשר לנזירי ההרים, אבל מציב אותו בפרופורציה. מסורת השוגנדו הייתה חזקה באיגה ובקוגה ויאמדה מונה אותה בין הגורמים שעיצבו את השינובי. זה רחוק מהטענה שכת נזירים אחת המציאה את הנינג'וטסו.
מה מסופר במסורת הבוג'ינקאן
האצומי כותב בספרו Essence of Ninjutsu (1988) שגם מורו, טקמאצו טושיצוגו (1889–1972), אמר שמקור הנינג'וטסו מעורפל. טקמאצו מנה כמה גרסאות: שמקורו ב"עידן האלים", שהוא הגיע מסין בתקופת שושלת טאנג (618–907), שמקורו בשבט של שודדי ים במחוז שיגה, או שהוא נולד במלחמות הפנימיות שבין המאה ה-14 למאה ה-16.
גם במסמכי השושלת של שינדן פודו-ריו, אחת מתשע המסורות של הבוג'ינקאן, מופיע מוצא סיני מתקופת טאנג. שינדן פודו-ריו עצמה היא מסורת של בוג'וטסו (אמנויות הלחימה של מעמד הלוחמים) ולא של נינג'וטסו ועל כך בהמשך. אני מביא את הסיפור שלה כי הוא דוגמה מפורטת לגרסה של טקמאצו שלפיה הידע הגיע מסין. בגרסה הראשונה של הסדרה הצגתי אותו כסיפור לידתו של הנינג'וטסו וזו הייתה טעות.
לפי סיכום של שון אסקיו, מורה בבוג'ינקאן שהתאמן ביפן יותר מעשור, למד יפנית והיסטוריה באוניברסיטת סופיה בטוקיו וחוקר את תולדות מסורות הבוג'ינקאן, הסיפור משלב היסטוריה מתועדת עם מסורת של האסכולה. החלק המתועד: הנזיר הבודהיסטי ג'יאנז'ן (ביפנית גאנג'ין) נולד בגואנגלינג, היא יאנגג'ואו של היום שבמזרח סין. אחרי חמישה ניסיונות כושלים לחצות את הים הוא יצא ליפן ב-753, בניסיון השישי, יחד עם השליח היפני אוטומו נו קומארו. באביב 754 הגיע לנארה ולימד את כללי המשמעת הבודהיסטיים במקדש טודאי-ג'י ואחר כך במקדש טושודאי-ג'י. החלק שמקורו במסורת האסכולה הוא שגאנג'ין לימד בחצר הקיסרית אגרוף סיני, שבעקבותיו הוזמן מסין מורה בשם לי יי ושתלמידו האציל אורבה קנסדה פיתח תורת לחימה שבמרכזה קיוג'יטסו, החלפת האמת בשקר. אסקיו עצמו מציין שהחלקים האלה מבוססים על מסמכי האסכולה בלבד.
סיפור מסורת נוסף קושר את ראשית הנינג'וטסו למינאמוטו נו יושיצונה (1159–1189), מצביא מפורסם ממלחמת גנפיי, שלפי האגדה למד בילדותו אצל נזירי הר קוראמה שליד קיוטו. זו אגדה שאסכולות רבות ביפן קשרו אליה את ראשיתן ואין לה תיעוד היסטורי.
הבהרה חשובה: אילו מסורות הן נינג'וטסו
שינדן פודו-ריו וגיוקו-ריו הן מסורות של בוג'וטסו ולא של נינג'וטסו. מתוך תשע המסורות של הבוג'ינקאן, רק שלוש הן מסורות נינפו, כלומר מסורות של שינובי: טוגאקורה-ריו, גיוקושין-ריו וקומוגאקורה-ריו. את כל תשע המסורות אפרט בפרק ד'. בגרסה הקודמת כתבתי בטעות שגיוקו-ריו היא שיטת נינג'וטסו.
איך שוקלים את זה
סיפורי שושלת הם חלק מרכזי בכל מסורת לחימה יפנית והם מלמדים אותנו מה המסורת חשבה על עצמה. אבל הם לא תיעוד עצמאי. על חלק משושלות הבוג'ינקאן יש מחלוקת מחקרית. בעיניי נכון להציג את המסורת בכבוד אבל גם ביושר ולומר במפורש מתי מדובר במה שקיבלנו מהמסורת ומתי במה שאפשר לאמת.
מה שהספרות השינובית עצמה אומרת על עצמה נמצא במקור אחד חשוב במיוחד: הבנסנשוקאי, אנציקלופדיה של תורת השינובי שנכתבה ב-1676. עליו בפרק הבא.
מקורות
איטקורה קימיה, ראיון עם פרופ' יאמדה יוג'י: Que sait-on réellement des ninjas?, Nippon.com, 2023.
מסאאקי האצומי, Essence of Ninjutsu: The Nine Traditions, Contemporary Books, 1988, עמ' 19.
שון אסקיו: Origins of the Shinden Fudo Ryu.
מרכז המחקר של ה-CIA, Studies in Intelligence, כרך 9 גיליון 2 (1965).
ג'נבוקאן: טקמאצו טושיצוגו, תאריכי לידה ופטירה.
סוכנות התיירות של יפן, מאגר ההסברים הרב-לשוני: השוגנדו והיאמאבושי.
אוניברסיטת קוקוגאקוין, האנציקלופדיה של השינטו: שוגנדו.
סוכנות התיירות של יפן, מאגר ההסברים הרב-לשוני: מקדש טושודאי-ג'י והנזיר גאנג'ין.
על שון אסקיו: אתר Inside Ninjutsu, The Next Chapter: Sean Askew's New Endeavors.
תגובות