דרגות (א'): לפני שיטת החגורה – הקוריו ושיטת המנקיו
הסדרה במבט אחד
לפני שיטת החגורה: הקוריו ושיטת המנקיו (הפרק הנוכחי)
פתיחה
מאז שהתחלתי את דרכי באמנויות הלחימה, ב-1989, אני נשאל שוב ושוב על דרגות. מהשאלות עולה תמונה חוזרת: רבים רואים בדרגות "סלט פירות" גדול – צבעים, מספרים, תארים ומגילות, ששום דבר בהם לא מובן עד הסוף. ניסיתי להסיר מעט מהערפל הזה.
המאמרים שלפניכם מבוססים על סדרת מאמרים שכתבתי בשנת 2020 באתר הישן של הדוג'ו. עם המעבר לאתר החדש עשיתי להם ריענון: בחנתי מחדש את העובדות מול מקורות עדכניים, תיקנתי את מה שדרש תיקון וכתבתי את הסדרה מחדש.
הכוונה המקורית שלי הייתה לכתוב רק על הדרגות בבית הספר שאליו אני שייך, הבוג'ינקאן. אבל ככל שהעמקתי, הבנתי שאי אפשר לנתק את הבוג'ינקאן משאר אמנויות הלחימה היפניות ושכדי להבין את ההווה צריך להבין את העבר. כך הפך מאמר אחד לסדרה.
אני לא היסטוריון של יפן. לכן ביססתי את הסדרה ככל האפשר על מקורות אקדמיים ומוסדיים ועל מקורות של ארגוני האמנויות עצמם והשארתי לניסיון האישי שלי את הפרשנות. אשמח לכל תיקון או השלמה ואעדכן את הטקסט בהתאם.
ועוד דבר, לפני שמתחילים: הסדרה עוסקת בדרגות, אבל לא רק בהן. דרגה היא תמיד גם מראָה – של היחס בין מורה לתלמיד, של נפש האדם, של הצורך בהכרה ושל הדרך שבה אנחנו מודדים התפתחות פנימית. את השאלות האלה ננסה לשאול לאורך כל הדרך.
עולם בלי חגורות
מי שנכנס היום לדוג'ו של ג'ודו, של קראטה או אפילו של כמעט כל שיטת לחימה מודרנית מכיר את התמונה: חגורה לבנה, אחריה צבעים ובסוף חגורה שחורה ודרגות דאן. קשה לדמיין אמנות לחימה בלי זה. אבל לאורך רוב ההיסטוריה של הלחימה היפנית, פשוט לא היו חגורות.
כדי להבין את עולם הדרגות המודרני, צריך להתחיל מהקוריו (古流, Koryū – "הזרם הישן"). אלה אמנויות לחימה יפניות שגובשו לשיטה לפני רסטורציית מייג'י ב-1868, רבות מהן מאות שנים קודם לכן.
רסטורציית מייג'י היא המהפך שבו הודח השוגון, השליט הצבאי של יפן, והשלטון הוחזר לקיסר. איתה החלה יפן במודרניזציה מהירה ומעמד הסמוראים, שבשבילו נוצרו רוב בתי הספר האלה, בוטל בתוך שנים ספורות. לכן ההבחנה בין "ישן" ל"חדש" היא לא רק טכנית.
המילה ריו (流) פירושה "זרם". בית ספר לחימה קלאסי (ריוּהָא) לא היה מועדון שמשלמים בו דמי חבר, אלא שושלת – זרם של ידע שעובר ממורה לתלמיד, דור אחרי דור. ובשושלת, השאלה "מה הדרגה שלך?" נשמעת אחרת לגמרי.
היררכיה, אבל לא שטוחה
קל לחשוב שבעולם שלפני החגורות כולם היו שווים ושרק המודרנה המציאה את המדרג. זו טעות. בתקופת אדו (1603–1868), שבה שלטו ביפן השוגונים לבית טוקוגאווה, הייתה בתרבות היפנית היררכיה ברורה מאוד בתחומי האמנות והידע.
הספרייה הלאומית של יפן מתארת כיצד בחצי השני של תקופת אדו התארגנו תחומי עיסוק רבים בשיטת האִיֶימוֹטוֹ (家元) – "בית המקור". לא רק טקס התה וסידור הפרחים, אלא גם שירת הייקו ואפילו המתמטיקה היפנית המסורתית (ואסאן).
חובבי כל תחום התארגנו סביב ראש שושלת, במבנה פירמידלי מהמתחיל ועד לראש בית הספר. מי שהשלים שלבים בתוכנית הלימוד קיבל מראש השושלת רישיון ובסוף הדרך – מנקיו קאידן, "רישיון העברה מלאה". כלומר, גם מתמטיקאי יכול היה לקבל "רישיון העברה מלאה".
מחקר שפורסם בכתב העת International Journal of Intangible Heritage מפרט את הזכויות שראש השושלת החזיק בהן באופן בלעדי: הזכות על הטכניקות ועל הסודות של המסורת, הזכות ללמד ולהעניק תעודות וגם הזכות להרחיק ולהעניש. בתי ספר רבים ללחימה פעלו בהיגיון דומה.
ההבדל בין העולם הזה לבין עולם החגורות הוא לא בין "היררכיה" ל"שוויון". ההבדל הוא באופי ההיררכיה: מה היא מודדת, מי רואה אותה ומה היא דורשת מהאדם.
הכניסה: שבועה בדם
בבתי ספר קלאסיים רבים, עוד לפני שהתלמיד למד טכניקה אחת, הוא נדרש להתחייב. ההתחייבות נקראה קישוֹמוֹן (起請文) – שבועה כתובה לאלים ובחלק מבתי הספר נחתמה בדם: התלמיד דקר את אצבעו וחתם בדמו. החתימה בדם נקראת קֶפָּן (血判).
בית הספר טנשין שודן קאטורי שינטו-ריו, בית ספר קלאסי ללחימה בחרב ובכלי נשק נוספים ומהוותיקים שביפן, מקיים את הטקס עד היום ולפי השלוחה האמריקנית של בית הספר, המצטרף מתחייב בפני האל של מקדש קאטורי ובפני מאריסִיטֶן, אלה בודהיסטית שנחשבה מגינת הלוחמים:
לא לדון בפרטי בית הספר ולא להדגים אותם, לא לזרים ולא לחברים, גם אם הם קרובי משפחה.
לא להתקוטט ולא להשתמש באמנות לרעה נגד אחרים.
לא להמר ולא לפקוד מקומות מפוקפקים.
לא "להצליב חרבות" עם בני מסורות לחימה אחרות בלי רשות.
ומי שיפר את השבועה, "יקבל את עונשם" של האלים.
הכותב האמריקני דייב לואורי, שמתאמן בקוריו וכתב ספרים ומאמרים רבים על אמנויות הלחימה היפניות, מתאר את השבועה כמעשה שבו התלמיד "שם את נשמתו על הכף". זה לא היה טקס פורמלי בלבד.
ובכל זאת, גם החתימה לא הבטיחה קבלה מלאה. לעיתים קרובות באה אחריה תקופת ניסיון, שבה המורה לימד קטעים מתוכנית הלימוד שלא תמיד לפי הסדר ולעיתים אף השמיט במכוון את העיקר. רק כשהתלמיד זכה באמון המורה, הוא התקבל באמת.
לואורי מציין גם חריג מעניין: בית הספר שינקאגה-ריו, בית ספר קלאסי לסיף, לא דרש שבועה כלל. ההיגיון: את אופיו של המועמד בוחנים עוד לפני שמקבלים אותו. מי שאופיו ראוי לא צריך להבטיח דבר, ומי שאופיו מוטל בספק לא יתקבל, ושום שבועה לא תשנה זאת.
כאן, כבר בשער הכניסה, מופיע הרעיון שילווה אותנו לאורך כל הסדרה. ה"דרגה" הראשונה בקוריו לא הייתה מדד של יכולת. היא הייתה מדד של אמון ושל מחויבות. היא שאלה "מי אתה?" לפני שהיא שאלה "מה אתה יודע לעשות?".
מגילות במקום חגורות
הדרגות בקוריו לא נקשרו סביב המותניים. הן נכתבו על מגילות ונשמרו בבית.
המוֹקוּרוֹקוּ (目録): פירוש המילה "קטלוג" או "רשימת מלאי". זוהי מגילה בכתב יד, שכוללת את שם בית הספר, את שושלת המורים, את רשימת הטכניקות שהועברו לתלמיד ואת חתימתו וחותמתו של ראש בית הספר. המגילה לא רק מעידה על מה שהתלמיד למד; היא ממקמת אותו בתוך שרשרת הדורות.
המֶנְקְיוֹ (免許): פירוש המילה "רישיון" או "היתר". לפי רון מוטרן, במאמר על הקוריו שפרסם בכתב עת אקדמי לחקר הלמידה, המנקיו הוא בעיקרו רישיון ללמד בתוך המסגרת של בית הספר שהעניק אותו. בבתי ספר שונים יש בדרך כלל בין שניים לתשעה סוגי מנקיו.
המנקיו קאידן (免許皆伝): "רישיון ההעברה המלאה", הדרגה הגבוהה ברוב המסורות.
כאן חשוב לתקן תפיסה נפוצה, שגם אני כתבתי בעבר: מנקיו קאידן לא ניתן בהכרח רק ליורש. קבלת ההעברה המלאה של תוכנית הלימוד וירושת ראשות בית הספר הן שני דברים שונים.
בעל מנקיו קאידן הוא לא בהכרח הלוחם הטוב ביותר בבית הספר, לא בהכרח היחיד שרשאי ללמד ולא בהכרח ראש השושלת. בבתי ספר רבים יש כמה בעלי מנקיו קאידן בו-זמנית.
אין סולם אחד
הטעות השכיחה ביותר היא לחשוב שהיה "סולם קוריו" אחיד, שאפשר להמיר לדרגות דאן. לא היה. כל בית ספר פיתח תוכנית לימוד, מונחים, מסמכים ודרישות משלו.
גם כששני בתי ספר משתמשים באותה מילה, משמעותה יכולה להיות שונה. שודן לא שווה ערך לדרגת קיו מסוימת, מנקיו הוא לא "חגורה שחורה בשם עתיק" ומנקיו קאידן לא מקביל לדאן גבוה כלשהו.
לכן, במקום "השיטה", כדאי להסתכל על דוגמאות:
שינטו מוסו-ריו: בית ספר קלאסי לג'וֹדוֹ, לחימה במקל. שיטת הדרגות שלו כוללת חמש מגילות, לפי הסדר: אוקואירי-שו, שו-מוקורוקו, גו-מוקורוקו, מנקיו ומנקיו קאידן. הפדרציה האירופית לג'וֹדוֹ מדגישה שהאוקואירי (奥入, "הכניסה פנימה") הוא לא רישיון הוראה, אלא מסמך שמעיד שהתלמיד "נכנס למשפחה" של בית הספר. כל שאר המגילות הן כבר רישיונות הוראה.
הונטאי יושין-ריו: בית ספר קלאסי לג'וג'וטסו. כאן השלבים הם שודן (初伝, "ההעברה הראשונה"), צ'ודן (中伝, "האמצעית"), אוקודן (奥伝, "הפנימית" או "הסודית") ולבסוף מנקיו קאידן. גיא בויאנס, שכתב על בית הספר, מציין שבמתכונת של היום הרמות המסורתיות נפתחות רק אחרי שנים של אימון, בסביבות דאן 4. זו דוגמה טובה לכך ששתי השיטות, המגילות והדאנים, יכולות לחיות זו לצד זו.
שודן, צ'ודן ואוקודן מופיעים במסורות רבות ובאופן כללי מתארים שלבים של העברה – מן הבסיס ועד הפנימי והעמוק. אבל גם כאן, המשמעות המדויקת נקבעת בתוך כל מסורת.
העברה מלב ללב
אם המגילה היא החלק הגלוי של הדרגה, הרי שרוב ההעברה בקוריו לא הייתה גלויה כלל.
ההעברה בעל-פה של הסודות ושל הטכניקות של בית הספר הייתה המנהג המקובל בקוריו והיא נהוגה עד היום בבתי הספר ששרדו. בהונטאי יושין-ריו, למשל, ההעברה מתוארת כ"בעל-פה בלבד" (קוּדֶן, 口伝), על בסיס יחסים מיוחדים בין מורה לתלמיד, גם אם רוב התורה נרשמה לאורך השנים במסמכים (דֶנְשוֹ, 伝書).
מוטרן מצטט ספר שכתבו סוגינו ואיטו על קאטורי שינטו-ריו (2007): "השיעורים של הבודו המסורתי, ממורה לתלמיד, התקיימו בדרך כלל מלב ללב, בלי מילים. או שנעשה שימוש במילים שלא נכתבו. לדבר על כך עם אחרים, או לאפשר לבני סגנונות אחרים לצפות בשיעורים – היה אסור בהחלט".
את הרעיון הזה מכנים ביפנית אִישִין-דֶנְשִין (以心伝心) – "העברה מתודעה לתודעה". מוטרן משווה אותו להעברת הדהרמה, התורה הבודהיסטית, ממורה לתלמיד בזן: משהו שעובר מאדם לאדם דרך האימון עצמו ולא דרך הסבר.
מי מחליט ועל סמך מה
בשיטות האלה לא הייתה אחידות. ההחלטה מתי להעניק מגילה הייתה בידי המורה או ראש בית הספר וגם פרקי הזמן בין שלב לשלב לא נקבעו מראש.
אבל זה לא אומר שההחלטה הייתה שרירותית. לפי מוטרן, בקאטורי שינטו-ריו נבחנות גם יכולות גופניות וגם יכולות נפשיות והמגילות ניתנות "בשלב ההתפתחות המתאים".
ויש דוגמה חדה במיוחד: מגילת ההעברה של שיטות ההוראה (שינאן-גאטה גוקוי קאידן) ניתנת רק למי שמלאו לו 42 לפחות, ללא קשר להתפתחותו.
שווה לעצור על הנקודה הזו. בית ספר שמתנה את הדרגה העליונה בגיל אומר בעצם: יש דברים שכישרון ואימון לבדם לא מספיקים כדי להבין. נדרשים גם זמן, בגרות וניסיון חיים. זו עמדה שכמעט לא קיימת בעולם הדרגות המודרני, שבו התקדמות מהירה נחשבת למעלה.
דאן לפני קאנו
נהוג לומר, וגם אני כתבתי זאת בעבר, שג'יגורו קאנו, מייסד הג'ודו ומי שהפך אותו לשיטה מודרנית בסוף המאה ה-19, היה הראשון שהכניס את שיטת הדאנים לאמנויות הלחימה. מחקר שפורסם בכתב העת היפני Budo, כתב העת של האגודה היפנית לחקר הבודו, מראה שהתמונה מורכבת יותר.
שיטת הדאן (段, "מדרגה") צמחה במשחקי האסטרטגיה. בגו, משחק לוח אסטרטגי עתיק, את שיטת הדאן ביסס הוֹנִינְבּוֹ דוֹסָקוּ (1645–1702), מגדולי השחקנים בתקופת אדו. בשוגי (השחמט היפני), כבר בתחילת המאה ה-18 היה מבנה של תשע דרגות דאן: שחקן עלה בדרגה כשניצח את ראש השושלת ורק ראש השושלת עצמו החזיק בדאן 9.
ובאמנויות הלחימה עצמן:
ג'יגֶן-ריו, בית ספר לסיף מדרום יפן, הנהיג בתחילת תקופת אדו שיטת דאן משלו, מדאן 1 עד 4, כדי לשמור על המוטיבציה של התלמידים.
טֶנְג'ין שין'יוֹ-ריו, בית ספר לג'וג'וטסו, הנהיג בסוף תקופת אדו שלוש מדרגות: שודאן, צ'ודאן וג'ודאן.
הקריטריונים בשתי השיטות האלה מעניינים במיוחד: ותק באימון ומיומנות בקאטה (תרגילים קבועים), אבל גם "גורמים בלתי מוחשיים" – אופי טוב, היעדר תוקפנות ורוח נחושה. כלומר, גם כשהקוריו השתמשו במספרים, הם לא מדדו רק טכניקה.
ויש עוד פרט שמכין את הפרק הבא: לפי אותו מחקר, בשיטות האלה היו רק שלוש או ארבע מדרגות והזמן בין קידום לקידום היה ארוך מאוד, כך שתלמידים עלולים היו לאבד מוטיבציה. זו בדיוק הבעיה שקאנו ניסה לפתור.
מה מודדת מגילה?
בתרבות היפנית יש מונח שמתאר את שלבי הלימוד באמנויות: שוּ-הָא-רִי (守破離). מילולית: "לשמור, לשבור, לעזוב".
מקור המונח לא ברור. הספרייה הלאומית של יפן, שנשאלה על כך, לא הצליחה לקבוע אותו. העדויות המוקדמות ביותר שמצאה הן בכתבים של טקס התה מאמצע המאה ה-18, שקשורים לאמן התה קאוואקאמי פוּהָאקוּ (1716–1807), מייסד הזרם אֵדוֹ סֶנְקֶה.
לפי המילון הגדול לטקס התה של הוצאת קדוקאווה, המונח לקוח במקור מעולם האסטרטגיה הצבאית ומשם עבר לטקס התה.
גם הפירושים למונח שונים זה מזה:
המילון דיג'יטל דאיג'יסן: שלבי האימון בקנדו (סיף יפני מודרני), בטקס התה ובאמנויות דומות. שוּ – לשמור בנאמנות על תורת המורה ועל הקאטה ולהטמיע אותם. הָא – לבחון גם תורות של מורים ובתי ספר אחרים, לאמץ מהם את הטוב ולפתח את הלב ואת הטכניקה. רִי – לעזוב את בית הספר האחד וליצור משהו חדש ועצמאי.
החיבור "צָ'אוָוָשוֹ" על טקס התה: שלוש רמות של מיומנות. "שו הוא המתחיל, הא הוא המיומן, רי הוא האמן".
קאוואקאמי פוהאקו: שו הוא מה שהמורה מלמד. הא הוא השלב שבו התלמיד שולט במה שלמד ושובר אותו בעצמו. רי הוא השלב שבו הוא מתרחק משניהם ובכל זאת שומר על שניהם.
צ'יבה שוסאקו, סייף בן המאה ה-19: שו הוא שמירה על רוח בית הספר, הא הוא צעד אחד מעבר לה ורי הוא מצב של "ללא מחשבה וללא כוונה" (無念無想).
ניסוח נפוץ במסורת הלחימה: "לשמור על הצורה ולדבוק בה, לשבור את הצורה ולצאת ממנה, לעזוב את הצורה וליצור צורה".
המשותף לכל הפירושים: שו-הא-רי מתאר דרך שבה התלמיד עובר מנאמנות מלאה למורה ולצורה, דרך בחינה ושבירה, ועד עצמאות.
שו-הא-רי הוא לא שיטת דרגות ואין לו מגילות. אבל הוא עוזר להבין את מגילות הקוריו. המגילות סימנו תחנות בדרך הזו. הן לא היו פרס על הישג. הן תיעדו מערכת יחסים: כמה המורה סמך על התלמיד, כמה מהשושלת הופקד בידיו ועד כמה הוא מוכן להיות חוליה בשרשרת.
מכאן אפשר להבין גם למה המגילות היו פרטיות. החגורה מיועדת לעיני אחרים. המגילה מיועדת בעיקר לתלמיד עצמו ולמורה שלו. בעולם כזה קשה יותר להתגאות בדרגה וקשה יותר להתייחס אליה כרכוש. היא לא "שלך" במובן הרגיל; היא נמסרה לך.
ובכל זאת, אין טעם להפוך את העבר לאידיליה. שיטה שבה הכול נתון לשיקול דעת המורה, בלי לוחות זמנים ובלי שקיפות, יכולה גם לתסכל, לשמור ידע בידי מעטים ולהשאיר תלמידים מוכשרים בחוץ.
החידוש של קאנו, שבו נעסוק בפרק הבא, לא נולד מזלזול במסורת. הוא נולד מתוך ניסיון לפתוח אותה.
בפרק הבא: המהפכה של קאנו – איך נולדו הדאן והקיו המודרניים, מתי הופיעה החגורה השחורה, מי המציא את החגורות הצבעוניות (רמז: לא מיקינוסוקה קוואישי, שהביא את הג'ודו לצרפת) ואיך ניסו ארגונים כמו הדאי ניפון בוטוקוקאי, הארגון הלאומי לאמנויות הלחימה ביפן של לפני המלחמה, לתקנן את עולם הדרגות.
להרשמה לקבלת עדכונים ומאמרים חדשים: בעמוד צור קשר
מקורות
רון מוטרן (Ron Mottern), "Koryu Bujutsu as a Transformative Learning Experience", כתב העת Journal of Transformative Learning 6(2), 2019, עמ' 63–76: למאמר
הספרייה הלאומית של יפן (国立国会図書館), "江戸の数学", פרק 3, שיטת האיימוטו: לעמוד
כתב העת International Journal of Intangible Heritage, "The Role of the Iemoto System": למאמר
דייב לואורי (Dave Lowry), "Keppan – The Blood Oath: Part 2", באתר Fighting Arts: למאמר
השלוחה האמריקנית של טנשין שודן קאטורי שינטו-ריו, נוסח השבועה: לעמוד
מארק ברמבל (Mark Bramble), "Menkyo vs. Dan-Kyu", באתר Kobukan: למאמר
דוג'ו שובוקאן (Shobukan Dojo), שיטת הדרגות בשינטו מוסו-ריו: לעמוד
הפדרציה האירופית לג'וֹדוֹ (FEJ), "Grades": לעמוד
גיא בויאנס (Guy Buyens), "Hontai Yoshin-ryu Jujutsu: 3", באתר Koryu.com: למאמר
יושיאקי טודו ונאוקי מוראטה (Todo & Murata), על ההיסטוריה והמשמעות של שיטת הדאן והקיו בבודו, כתב העת 武道学研究 כרך 37, 2004: למאמר
מילון Kotobank, הערך "本因坊道策" (הונינבו דוסאקו): לערך
מילון Kotobank (デジタル大辞泉), הערך "守破離": לערך
מאגר שאלות הייעוץ של הספריות ביפן (レファレンス協同データベース), "מקור המונח שו-הא-רי": לעמוד
מאגר שאלות הייעוץ של הספריות ביפן (レファレンス協同データベース), "משמעות המונח שו-הא-רי", על פי 日本国語大辞典 ו-角川茶道大事典: לעמוד
מילון Kotobank, הערך "川上不白" (קאוואקאמי פוהאקו): לערך
סייגו מצואוקה (松岡正剛), סקירת הספר "守破離の思想" של רוזו פוג'יווארה (1993), באתר 千夜千冊: לסקירה
סדאטו הירצוקה (平塚貞人), "守破離", כתב העת 鋳造工学, 2014: למאמר
תמונת השער: יושו צ'יקאנובו (Yōshū Chikanobu), "טירת צ'יודה (אלבום הגברים)" (Chiyoda Castle, Album of Men), 1897, מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, נחלת הכלל: לעמוד
תמונה: הוקוסאי מאנגה, כרך 6, מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, נחלת הכלל: לעמוד
תמונה: מגילת הידן מוקורוקו של דאיטו-ריו, צילום Daito-ryu.blog, ויקישיתוף, רישיון CC BY-SA 4.0: לעמוד
תמונה: דיוקן מוסו גונוסקה, ויקישיתוף, נחלת הכלל: לעמוד
תגובות