דרגות (ד'): למה מדרגים ואיך
הסדרה במבט אחד
למה מדרגים ואיך (הפרק הנוכחי)
פתיחה
בשלושת הפרקים הקודמים תיארנו איך נראו הדרגות: מגילות הקוריו, הסולם של קאנו והשילוב ביניהם בבוג'ינקאן. בפרק הזה אני רוצה לשאול שאלה אחרת.
כאשר אני בא לדון בנושא שנוי במחלוקת או להבין משהו שאינו ברור לי, אני תמיד מנסה לשאול את עצמי: "מדוע הוא קיים? למה צריך אותו? למה הוא משמש?". אלה השאלות שיש לדעתי לשאול כאשר אנו מנסים להבין את משמעות הדרגות באמנויות הלחימה.
שתי תשובות אפשריות
לדעתי קיימות שתי תשובות אפשריות לשאלה למה יש דרגות באמנויות הלחימה:
מסורת ותרבות: "זה היה קיים בתרבות שלנו ובשיטה שלנו, אז מן הראוי שנמשיך להשתמש ברעיון גם הלאה".
שימוש: הדרגות נועדו למטרה מסוימת.
התשובה הראשונה: מסורת
אם התשובה היא "מסורת", צריך לשאול איזו מסורת. שיטת הדאן לא נולדה בשדה הקרב. היא נולדה במשחקי האסטרטגיה, בגו ובשוגי, ורק משם עברה לבתי ספר ללחימה. בתי ספר כמו ג'יגן-ריו וטנג'ין שין'יו-ריו אימצו אותה כבר בתקופת אדו וקאנו הפך אותה לשיטה מודרנית (ראו פרקים 1 ו-2).
אחד הדברים החשובים שנגלו בפניי במהלך הכתיבה, והוא בעל חשיבות עליונה להבנת נושא הדרגות באמנויות הלחימה היפניות, הוא מקומו של "הסדר" בתרבות היפנית: הכמיהה לדיוק, לקטלוג ולסיווג של הדברים. בפרק 1 ראינו שבתקופת אדו התארגנו כמעט כל תחומי האמנות והידע בשיטת האיימוטו, במבנה פירמידלי שבראשו ראש השושלת. גורם זה יכול להסביר את קיומה של מערכת סיווג כמעט בכל תחום חיים ביפן, כולל באמנויות הלחימה בתקופה שאחרי עידן המלחמות.
בעבר כתבתי שבאמנויות המסורתיות המבנה היה "שטוח" ושכולם היו שווים. זה לא מדויק. ההיררכיה הייתה קיימת גם שם, רק שהיא מדדה דברים אחרים: שייכות, ותק, אמון והעברה בתוך שושלת.
התשובה השנייה: שימוש
אם התשובה היא "שימוש", צריך לשאול מה המטרה. אני רואה שתי מטרות עיקריות, ושתיהן מתועדות:
חינוך ומוטיבציה: עידוד התלמיד ונתינת מוטיבציה ללימוד. לפי המחקר של טודו ומוראטה, קאנו, שהיה איש חינוך, הנהיג את הדאן והקיו משום שלא הסכים עם המרווחים הארוכים מדי בין הדרגות בשיטות המסורתיות. המרווחים האלה גרמו לתלמידים לאבד מוטיבציה.
כלכלה: משיכה ושימור של תלמידים, שמחפשים הישג גלוי לעין ותחושת הכרה. לפי אותו מחקר, קאנו ציין במפורש מטרה נוספת: לייצב את הארגון על בסיס כלכלי איתן.
דרגות וכסף
את הנקודה הכלכלית חשוב לומר בגלוי, כי היא ישנה יותר מקאנו. הספרייה הלאומית של יפן מציינת שבתי האיימוטו של הגו בתקופת אדו נהנו, בין השאר, מהכנסה מהנפקת רישיונות. כלומר, הקשר בין תעודה לכסף קיים מאות שנים.
גם בבוג'ינקאן יש לדרגות מחיר. כפי שראינו בפרק 3, אין בארגון דמי חבר, אבל על כל דרגה משולמים להונבו דמי רישום. לפי תקנון ההונבו מקובל שעד דאן 4 המורה גובה מהתלמיד כפליים: מחצית עוברת להונבו ומחצית נועדה לתמוך בהתפתחות המורה.
בעיניי כסף כשלעצמו אינו פסול. דוג'ו צריך להתקיים ומורה צריך להתפרנס. הבעיה מתחילה כשהדרגה הופכת למוצר: כשהקידום נקבע לפי הצורך של הארגון או של המורה ולא לפי ההתפתחות של התלמיד.
סטנדרטיזציה
כך או כך, עומדות ברקע מערכת הדרגות שאלות קשות: כיצד מייצרים רמת איכות זהה? כיצד מייצרים יחס שוויוני, בלתי תלוי ומאוזן בהענקת הדרגות?
גורמים רבים ניסו לענות על השאלות האלה ביפן וזו הייתה אחת הסיבות להקמת הארגונים השונים מסוף המאה ה-19, כמו הדאי ניפון בוטוקוקאי. בתוך אמנויות מסוימות הם הצליחו: בקנדו ובג'ודו נוצר תקנון לאומי אחיד כבר ב-1917. אבל בין האמנויות השונות לא נוצרה מעולם הסכמה רחבה וכל ארגון נצמד למערכת ולכללים שלו. גם היום דאן 3 בג'ודו, דאן 3 בקראטה ודאן 3 בבוג'ינקאן הם שלושה דברים שונים.
שאלת ה"איך"
לדעתי לדרגות יש כמה מטרות והצדקות, תלוי בתחום העיסוק.
בתחום הצבאי ובמבנה מדורג הן נועדו לציין את תפקידו של האדם בתוך הפירמידה: מפקד כיתה, מפקד מחלקה, מפקד פלוגה וכן הלאה.
אבל במקומות שבהם אין פירמידה של פיקוד, אדם נמדד, מוערך ומתוגמל לפי הישגיו. אפילו חייל שהצטיין בקרב מקבל ממפקדיו עיטור ולא בהכרח מועלה בדרגה. ספורטאי שניצח בתחרות מקבל מדליה.
אבל כאשר הלחימה הופכת לאמנות וכאשר הלוחם הופך לאמן, ואין קרבות שבהם הוא יכול להוכיח את כישוריו ואין מערכת צבאית שבה הוא יכול לטפס בסולם הפיקוד, מתעוררות שאלות רבות: איך, והאם בכלל, יש צורך לתגמל אותו על מאמץ? על ותק וניסיון? על התקדמות בלימוד?
ושאלה נוספת: מדוע? מדוע אמן צריך "להוכיח כישרון"? ומי יכול ומי צריך להעריך כישרון של אמן?
נדמה לי ששתי השאלות פתוחות ואין עליהן הסכמה גורפת.
שאלת ה"איך" אינה פשוטה ואין לה פתרון אחד. אין דרך מוסכמת אחת להענקת דרגות באמנויות הלחימה ואפילו בין מורים שונים באותה שיטה יש לעיתים הבדלים. יש שיטות ומורים שמעניקים דרגות לפי לוח זמנים או ותק, אחרים לפי תחרויות וקרבות, אחרים לפי מבחנים ואחרים לפי המלצה.
שאלת ה"מדוע"
שאלת ה"מדוע" היא בעיניי שאלת השאלות. התשובה עליה נמצאת גם בתחום הפסיכולוגיה האנושית וגם בתחום החינוך. לכן היא אחת מאבני היסוד של תפיסת העולם של השיטה ואחד הכלים המרכזיים שבאמצעותם השיטה מעצבת את אישיות התלמיד.
שלוש דרכים להעריך תלמיד
אם אפשט את האפשרויות שעומדות בפני מורה שרוצה לתת דרגות לתלמידיו, אני מוצא הקבלה לעולם האקדמי:
המבחן הכמותי: הופכים את הלחימה לספורט, עם תחרויות ופרסים, וההתקדמות נקבעת לפי מספר הניצחונות. דרך זו גם עונה על השאלה "מי מעריך": היא פוטרת את המורה מהעבודה הקשה של ההערכה ומעבירה אותה לתוצאה שנמדדת ברגע אחד ובשאלה אחת – "ניצחת? עברת".
המבחן האיכותני הנקודתי: הוכחת יכולת, למשל ביצוע טכניקות וקאטות, או כל מדד אחר שיכול להעיד, לדעת המורים, על מידת ההבנה וההפנמה של החומר. גם כאן יש מבחן נקודתי שבו ביצועי התלמיד עומדים לשיפוט.
"העבודה הסמינריונית": את הדרך השלישית אני מכנה כך, זכר ללימודיי באוניברסיטה. גם כאן המדידה איכותנית, אבל ההערכה אינה נקודתית. היא נמשכת לאורך זמן בלתי מוגבל. כמורה, זו הדרך המאתגרת ביותר להעריך תלמיד. כתלמיד לשעבר באוניברסיטה, זו הדרך שלימדה אותי הכי הרבה והשאירה בי את המשקעים העמוקים ביותר. לדעתי זו גם הדרך של הקוריו ושל הבוג'ינקאן, שבו הקידום נעשה בהמלצה של מורה שרואה את התלמיד לאורך שנים.
בעבר כתבתי שבגו, שממנו נלקחה שיטת הדאן, הדרגות נקבעות לפי ניצחונות בתחרויות. גם זה מורכב יותר: בתקופת אדו העניקו את הדרגות בתי האיימוטו של הגו. רק בתקופת מייג'י הנהיגה אגודת הוֹאֵנְשָׁה (方円社) שיטת קיו שמבוססת על הישגים במקום הדרגות שהעניקו בתי האיימוטו. כלומר, גם בגו התקיים המתח בין דרגה שמעניק ראש השושלת לבין דרגה שנמדדת בתוצאות.
אז מה אמורה למדוד דרגה?
אם נסתכל אחורה על שלושת הפרקים הקודמים, נמצא שמערכות דרגות שונות ניסו למדוד דברים שונים מאוד:
ידע וטכניקה: המוקורוקו, הקאטה והמבחנים.
זמן וותק: המרווחים בין הדרגות ושנות האימון הנדרשות.
אמון ומחויבות: שבועת הקישומון והמגילות שנמסרו רק למי שזכה באמון המורה.
בגרות: גיל 42 בקאטורי שינטו-ריו וגיל 60 לתואר ההאנשי הראשון.
אופי: תארי השוגו ותואר הדאי-שיהאן, שדורש להיות מופת לאחרים.
מצב תודעה: מבחן הסאקי.
אף מערכת לא מודדת את כל אלה. כל מערכת בוחרת, במפורש או שלא במפורש, מה חשוב לה. ובבחירה הזו היא אומרת לתלמיד מה היא מצפה שיהיה.
בפרק הבא: ניתוח ועמדה – מה אני חושב על כל זה, מה למדתי מהכתיבה ואיך אני רואה את הדרגות בדוג'ו שלי.
להרשמה לקבלת עדכונים ומאמרים חדשים: בעמוד צור קשר
מקורות
יושיאקי טודו ונאוקי מוראטה (藤堂良明, 村田直樹), "武道における段級の歴史と意義について", 武道学研究 כרך 37 גיליון 1, 2004, עמ' 1–9: למאמר
הספרייה הלאומית של יפן (国立国会図書館), "江戸の数学", פרק 3, שיטת האיימוטו: לעמוד
הספרייה הלאומית של יפן (国立国会図書館), "囲碁をめぐる制度" (המוסדות סביב הגו): לעמוד
ההונבו של הבוג'ינקאן, תקנון הדרגות "武神館 段位及び級位制度 / Bujinkan Dan and Kyu Ranking System", 2025: PDF
הפדרציה האמריקנית לקנדו (Kendo America), "Kendo Rank": לעמוד
רון מוטרן (Ron Mottern), "Koryu Bujutsu as a Transformative Learning Experience", כתב העת Journal of Transformative Learning 6(2), 2019: למאמר
האתר kenshi 24/7, "A brief investigation into the development of the SHOGO system": למאמר
תמונת השער: אימון קנדו בבוטוקודן הישן בקיוטו, 2009. צילום: Laben, ויקישיתוף, רישיון CC BY 3.0: לעמוד
תמונה: אימון סיף בתחילת תקופת מייג'י, ויקישיתוף, נחלת הכלל: לעמוד
תגובות