דרגות (ב'): המהפכה של קאנו – דאן, קיו וחגורות
הסדרה במבט אחד
המהפכה של קאנו: דאן, קיו וחגורות (הפרק הנוכחי)
פתיחה
סיימנו את הפרק הקודם בבעיה: בבתי הספר הקלאסיים היו מעט מדרגות והדרך בין אחת לשנייה הייתה ארוכה מאוד. תלמידים רבים איבדו מוטיבציה בדרך. בפרק הזה נראה איך אדם אחד, ג'יגורו קאנו, ניסה לפתור את הבעיה הזו ואיך הפתרון שלו התפשט הרבה מעבר לג'ודו, עד שהפך לשפה המשותפת של כמעט כל אמנויות הלחימה בעולם.
נראה גם שחלק מהסיפור המוכר על החגורות פשוט לא מדויק. החגורות הצבעוניות לא נולדו ביפן ואפילו לא בצרפת.
מחנך לפני שהוא לוחם
כדי להבין את שיטת הדרגות של קאנו צריך להכיר קודם את האיש. קאנו היה קודם כול איש חינוך.
לפי הניפון בודוקאן, קאנו למד באוניברסיטת טוקיו ולאחר מכן לימד בגאקושואין, בית הספר של האצולה. ב-1882 החל להתאמן עם תלמידיו במקדש אֵיישוֹ-ג'י בטוקיו וזו נחשבת לראשית הקודוקאן (מקום ביה"ס המרכזי של הג'ודו ביפן). בהמשך היה מנהל בית הספר הגבוה החמישי בקומאמוטו (1891) ומנהל בית הספר הגבוה להכשרת מורים בטוקיו (1893). אוניברסיטת צוקובה, שצמחה מאותו בית ספר, מציינת שקאנו עמד בראשו במשך 23 שנה והיה גם החבר האסייתי הראשון בוועד האולימפי הבינלאומי.
לפי צוקובה, קאנו ייסד את הג'ודו כדי שתלמידים ירכשו גישה מדעית, תחושת צדק, הגינות וענווה. הוא הטיף לשני עקרונות: סֵיירְיוֹקוּ זֶנְיוֹ (精力善用, "השימוש היעיל ביותר באנרגיה") וגִ'יטָה קְיוֹאֵיי (自他共栄, "שגשוג הדדי של עצמי ושל האחר").
כדאי לזכור את המילה "ענווה". נחזור אליה בסוף הפרק.
הסולם הפתוח
קאנו עצמו תיאר כיצד נולדה השיטה שלו. בציטוט שמביאה הפדרציה הבינלאומית לג'ודו (IJF) הוא מספר שייסד את הקודוקאן ב-1882 "וקבע מיד את דרגות המתאמנים". את המתחילים כינה מוּדַנְשָׁה ("חסרי דאן") וחילק אותם לשלוש קבוצות: קוֹ, אוֹצוּ והֵיי. מעליהם קבע דאן 1, אחריו דאן 2, 3, 4 וכן הלאה. את דאן 10 קבע למי ש"בשיטה הישנה היה מגיע לרמת הקאידן".
המשפט האחרון חשוב. קאנו לא ביטל את עולם המנקיו. הוא תרגם אותו לשפה חדשה: מה שהיה פעם "העברה מלאה" הפך לראש של סולם מספרי.
אבל גם החלוקה הזו לא הספיקה לו. קאנו מספר שבין שלוש הקבוצות של המתחילים "הזמן היה עדיין ארוך מדי כדי להניע אותם" ולכן שינה את השיטה וקבע קיו 5 עד 1 ועוד דרגה ללא דירוג, כלומר שש מדרגות לפני הדאן.
המחקר של טודו ומוראטה בכתב העת Budo מוסיף כמה פרטים:
קאנו קבע דרגות דאן מ-1 ומעלה בלי גבול עליון ודרגות קיו מ-5 עד 1.
הוא עשה זאת משום שלא הסכים עם השיטה המסורתית ועם המרווחים הארוכים מדי בין הדרגות.
מי שהגיע לדאן 6 הורשה ללמד ג'ודו והוא עודד להעמיק אל לב האמנות לפני שהמתרגל יגיע לדאן 10.
ומטרה נוספת: לייצב את הארגון על בסיס כלכלי איתן.
זו המשמעות של המונח "הסולם הפתוח" שבו אשתמש לאורך הסדרה: סולם שאין לו שלב אחרון מוגדר מראש. תמיד יש עוד שלב אחד מעל לשלב שאליו הגעת. בקוריו, הקאידן היה סוף המסלול. בסולם של קאנו, לפחות על הנייר, אין סוף כזה.
את הנקודה הכלכלית חשוב לומר בגלוי. היא לא מבטלת את המניע החינוכי, אבל היא חלק מהתמונה. נחזור אליה בפרק 4.
בפועל, קאנו העניק את דרגות השודן הראשונות ב-1883 לשניים מתלמידיו הראשונים, טומיטה צונג'ירו וסאיגו שירו. בסביבות 1884 החלו בקודוקאן תחרויות "אדום-לבן" (קוֹהָאקוּ שִׁיאַאי) ואימוני חורף. תקנון הדאן והקיו הרשמי של הקודוקאן פורסם רק ב-1920.
סולם פתוח או תקרה? מה אומרים המקורות
קורא חד עין ישים לב לסתירה לכאורה. לפי הציטוט של קאנו שמביאה ה-IJF, דאן 10 נקבע כמקבילה לקאידן, כלומר כנקודת סיום. לפי טודו ומוראטה קאנו קבע דרגות "בלי גבול עליון".
מי הם טודו ומוראטה? פרופ' יושיאקי טודו (藤堂良明) הוא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת צוקובה, בעל תואר דוקטור, דאן 7 בקודוקאן ולשעבר חבר בוועדת החינוך וההפצה של התאחדות הג'ודו של יפן. נאוקי מוראטה (村田直樹) עמד בראש מחלקת הספרייה והארכיון של הקודוקאן, כיהן כסגן נשיא האגודה היפנית לחקר הבודו והחזיק בדאן 8 בקודוקאן. המאמר שלהם, "על ההיסטוריה והמשמעות של שיטת הדאן והקיו בבודו", התפרסם ב-2004 בכתב העת 武道学研究 (מחקרי בודו) של האגודה היפנית לחקר הבודו, כתב עת אקדמי שופט, כלומר כתב עת שבו כל מאמר נבדק בידי חוקרים אחרים בתחום לפני שהוא מתפרסם.
עד כמה אפשר לסמוך עליהם? במידה רבה. מדובר בשני חוקרים ותיקים של תולדות הג'ודו, שאחד מהם עבד שנים עם הארכיון של הקודוקאן עצמו, במאמר שעבר שיפוט אקדמי. שתי הסתייגויות: ראשית, מוראטה היה איש הקודוקאן ולכן הוא מייצג גם את נקודת המבט של המוסד. שנית, את המאמר המלא אפשר לקרוא רק ביפנית ואני נשען בעיקר על התקציר שלו.
האם יש כאן סתירה? פחות ממה שנראה. ה-IJF עצמה כותבת שלפי הספרות ההיסטורית קאנו אמר ש"אין גבול עליון לדרגות הדאן" ומוסיפה שדאן 10 הוא הדרגה הגבוהה ביותר שהוענקה אי פעם. כלומר, שני המקורות מתארים שני דברים שונים: העיקרון היה סולם פתוח ואילו בפועל דאן 10 הפך לתקרה. השוואת דאן 10 לקאידן נראית לי כמו נקודת ייחוס שנועדה להסביר את השיטה החדשה במונחים של הישנה ולא כסימון של סוף הסולם.
עוד פרט מעניין: לפי הקודוקאן, לקאנו עצמו לא הייתה דרגת דאן. הסיפור הנפוץ על "דאן 12" שלו הוא אגדה. מי שהעניק את הדרגות עמד מחוץ לסולם. בפרק 3 נראה רעיון דומה מאוד בבוג'ינקאן.
מבט פנימה
במבט פסיכולוגי, החידוש של קאנו פשוט ועמוק. מטרה רחוקה מאוד, שאין לדעת מתי תושג, מתישה. מטרה קרובה וברורה מעוררת. קאנו לא שינה את מה שצריך ללמוד. הוא שינה את הדרך שבה התלמיד חווה את ההתקדמות שלו. במקום מסע אחד ארוך וערפילי הוא נתן לו סדרה של צעדים שאפשר לראות.
אבל לכל כלי יש מחיר. ברגע שההתקדמות נראית לעין היא גם נעשית ניתנת להשוואה.
מתי הופיעה החגורה השחורה?
התשובה הכנה היא שלא יודעים בדיוק. ה-IJF מציין שתאריך יצירת החגורות המובחנות לא ברור ושואל אם הן היו קיימות כבר כשקאנו העניק את הדאן הראשון ב-1883. מה שנראה ודאי הוא שאיורים משנת 1886 מעידים על קיומה של שיטת חגורות והאזכור הכתוב הראשון הוא מ-1913.
לפי אותו אזכור מ-1913:
קיו 5–4: חגורה לבנה.
קיו 3–1 (מבוגרים): חגורה חומה (לצעירים – סגולה).
דאן 1–9: חגורה שחורה.
דאן 10: חגורה אדומה.
ב-1931 הופיעה החגורה האדומה-לבנה לדאן 6 עד 9 וב-1943 הורשו בעלי דאן 9 ללבוש חגורה אדומה.
החגורות הצבעוניות: לונדון, לא פריז
הסיפור המוכר אומר שמיקינוסוקה קוואישי, מורה הג'ודו היפני שהביא את הג'ודו לצרפת, המציא את החגורות הצבעוניות בצרפת. ה-IJF מתקן: החגורות הצבעוניות "כפי שאנו מכירים אותן היום" הומצאו באנגליה באמצע שנות ה-20.
ב-1926 הנהיג גונג'י קואיזומי, מייסד מועדון הבודוקוואי בלונדון ונחשב לאבי הג'ודו הבריטי, חגורות צבעוניות נוספות. כבר ב-1927 הן מופיעות בדוחות המועדון. בתוכנית של קואיזומי היו חמישה צבעים (לבן, צהוב, ירוק, כחול וחום) ואליהם נוסף כתום כדי להתאים לשש דרגות הקיו של הקודוקאן באותה תקופה.
קוואישי הגיע לצרפת ב-1935 אחרי שהות באנגליה. הוא הכניס לשם את החגורות הצבעוניות ופיתח סביבן תוכנית לימוד שנודעה בשם "שיטת קוואישי". כלומר, קוואישי לא המציא את הצבעים. הוא הפך אותם לשיטה פדגוגית ובזכותה הם התפשטו.
ה-IJF מסביר גם למה הצבעים הצליחו: הם "התאימו לחלוטין לדרך החשיבה המערבית ואפשרו לג'ודו לפרוח, בעיקר בקרב הצעירים". ב-1990 נוספו בצרפת חגורות דו-צבעיות כדי שילד שמתחיל בגיל שש יוכל לעלות חגורה בכל שנה ולהגיע לסף החגורה השחורה בגיל ההתבגרות.
מבט פנימה: מי רואה את הדרגה
כאן מתרחש מהפך שקט. בפרק הקודם ראינו שהמגילה נועדה בעיקר לתלמיד ולמורה שלו. החגורה נועדה לעיני כולם. היא מספרת לכל מי שנכנס לדוג'ו מי נמצא איפה. הצבעים לא שינו רק את הקצב. הם שינו את הקהל.
מבחינה פסיכולוגית זה כלי עוצמתי: הכרה חיצונית, תחושת שייכות לקבוצה וסימן ברור להתקדמות. ובאותה מידה זהו גם פתח לאגו, להשוואה ולתחרות. אותה חגורה שמעודדת ילד בן שש להמשיך יכולה להפוך אצל מבוגר למטרה בפני עצמה.
קנדו: הקיו של המשטרה
הג'ודו לא היה לבד. לפי הפדרציה האמריקנית לקנדו (Kendo America), שיטת הקיו בקנדו שימשה בעיקר את משטרת טוקיו וגובשה לשיטה ב-1885. את הדאן בקנדו הנהיג לראשונה ב-1908 בית הספר הגבוה להכשרת מורים בטוקיו, המוסד שקאנו עמד בראשו.
הדאי ניפון בוטוקוקאי
הארגון שהפך את הדאן והקיו לסטנדרט לאומי היה הדאי ניפון בוטוקוקאי (大日本武徳会, "אגודת המידות הלחימתיות של יפן הגדולה"). כאן צריך לתקן כמה דברים שכתבתי בעבר.
לפי האנציקלופדיות היפניות שמרוכזות באתר Kotobank, הבוטוקוקאי נוסד ב-17 באפריל 1895 בקיוטו, בשטח מקדש הֵייאָן (מקדש שינטו שנבנה באותה שנה לכבוד המאורע), במסגרת אירועי 1,100 שנה להעברת הבירה לקיוטו. הוא נוסד כארגון פרטי ביוזמת אזרחים ולא בידי משרד החינוך. בראשו עמדו הנסיך קומאצו אקיהיטו, בן למשפחת הקיסר, כפטרון, מושל מחוז קיוטו ואטאנאבה צ'יאקי כיושב ראש ראשון וכוהן מקדש הייאן מיבו מוטונאגה כסגנו.
מטרתו הרשמית: לשמר ולעודד את אמנויות הלחימה היפניות, לטפח את ה"בוטוקו" (מידות הלוחם) ולתרום להעלאת המורל הלאומי. החלק האחרון רומז כבר אז על הכיוון שאליו ילך הארגון.
הבוטוקוקאי בנה בקיוטו את הבוטוקודן (1899), אולם האימונים והתחרויות של הארגון, והקים ב-1905 מכון להכשרת מורים לאמנויות לחימה לבתי ספר תיכוניים. ב-1912 הפך המכון לבית ספר מקצועי וב-1919 קיבל את השם בּוּדוֹ סֶנְמוֹן גָּאקּוֹ, "בית הספר המקצועי לבודו".
בתחום הדרגות: לפי טודו ומוראטה, הבוטוקוקאי השתמש בתחילה בדאן לג'ודו ובקיו של המשטרה לקנדו. ב-1917 אימץ דאן וקיו לשתי האמנויות וב-1923 גם לקיודו (קשתות). לפי הפדרציה האמריקנית לקנדו, מאז 1917 השיטה הייתה אחידה בכל יפן: דאן 1 עד 10 וקיו 1 עד 6.
ההפיכה לגוף ממשלתי: הבוטוקוקאי לא היה "צבאי למחצה" מראשיתו. רק ב-21 במרץ 1942, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, אורגן מחדש כגוף ממשלתי בפיקוח משותף של חמישה משרדים: רווחה, חינוך, צבא, צי ופנים.
הפירוק: אחרי המלחמה ניסה הארגון להפוך שוב לגוף פרטי ולא הצליח. ב-31 באוקטובר 1946 התפרק מרצונו, אבל שלטונות הכיבוש האמריקני לא קיבלו את הפירוק הזה וב-9 בנובמבר ניתן צו פירוק של משרד הפנים. ב-1953 הקימה קבוצה מאנשי הארגון את הבוטוקוקאי מחדש באמנה חדשה ובחזון חדש, שמדגיש שימור של המסורות הקלאסיות. לפי הארגון עצמו, ב-2012 הוא קיבל מעמד של תאגיד כללי המוכר בידי ממשלת יפן. כלומר, זהו ארגון שממשיך את השם ואת המסורת, אבל לא אותו גוף שפעל עד 1946.
תארי השוגו: דרגה מול אדם
לצד הדאנים פיתח הבוטוקוקאי מערכת נוספת של תארי כבוד, שוֹגוֹ (称号, "תואר"). הסיפור שלה מראה שכבר אז הרגישו שמספר לבד לא מספיק.
לפי האתר kenshi 24/7, המתמחה בהיסטוריה של הקנדו, ההשתלשלות הייתה כזו:
אוקטובר 1895: בטורניר הראשון של הבוטוקוקאי בקיוטו הוענק התואר סֵיירֶנְשוֹ ל-15 מתוך 386 משתתפים. זהו מבשרו של התואר רנשי.
1902: נקבעו התארים קְיוֹשִׁי (教士) והָאנְשִׁי (範士). גיל המינימום להאנשי נקבע ל-60.
1903: הוענקו לראשונה ארבעה תארי קיושי ושבעה תארי האנשי. מקבלי ההאנשי הראשונים היו בני 61 עד 74 ובאו מבתי ספר קלאסיים שונים.
1934: הסיירנשו הוחלף בתואר רֶנְשִׁי (錬士).
גם Kotobank מאשר שב-1902 קבע הבוטוקוקאי תקנה להוקרת אמני לחימה מצטיינים והחליט להעניק את התארים האנשי וקיושי. כלומר, שלושת התארים יחד קיימים רק מ-1934 ולא מ-1904 כפי שכתבתי בעבר.
מה פירוש השמות?
שלושת התארים בנויים באותה דרך: תו אחד שנושא את המשמעות ואחריו הסיומת 士 (שי), "איש" או "לוחם". במילים אחרות, כל תואר מתאר סוג של אדם.
רנשי (錬士, Renshi): "איש מחושל" או "איש מלוטש". התו 錬 מתאר חישול וזיקוק של מתכת. זהו התואר הנמוך מבין השלושה. מקור השם, לפי ההסבר המקובל, הוא "מי שיש לו זכות של אימון מתמיד". בקנדו הוא מוענק לבעלי דאן 5 ומעלה שמצטיינים באופי ובמיומנות ותרמו להוראה ולהפצת האמנות.
קיושי (教士, Kyoshi): "איש מלמד" או "מורה". "מי שמסוגל להורות ולהדריך אחרים". בקנדו התואר נמצא מתחת להאנשי ומעל לרנשי והוא מוענק לבעלי תואר רנשי בדרגת דאן 7 ומעלה שנמצאו בעלי יכולת הדרכה.
האנשי (範士, Hanshi): "איש מופת" או "איש דוגמה". התו 範 פירושו דגם או מודל לחיקוי. "מי שמשמש מופת לאחרים". זהו התואר העליון ובקנדו הוא מוענק לבעלי דאן 8 ומעלה. עד 1946 העניק אותו הבוטוקוקאי.
כדאי לשים לב לסדר. הסולם עולה מאדם שחישל את עצמו, אל אדם שמסוגל ללמד אחרים ואל אדם שהוא עצמו דוגמה. המדרג הזה לא מודד עוד כמה טכניקות אדם יודע. הוא מודד את מה שהאדם עשה מעצמו ואת מה שהוא מסוגל להעביר לאחרים.
ההבדל בין דאן לשוגו מנוסח היום בבהירות בפדרציה היפנית לקנדו, כפי שמביאה הפדרציה האמריקנית: הדאן מייצג יכולת טכנית, כולל כמה גורמים רוחניים. השוגו מייצג את מידת השלמות כקנדוקה ובכלל זה גם מנהיגות והשקפת עולם.
מבט פנימה: בגרות שאין לה קיצור
כאן חוזר רעיון שפגשנו בפרק הקודם. בקאטורי שינטו-ריו המגילה העליונה ניתנת רק מגיל 42. בבוטוקוקאי התואר העליון ניתן בתחילה רק מגיל 60. בשני המקרים המסר דומה: יש בגרות שכישרון לא יכול לקצר.
השוגו הוא בעצם הודאה של עולם הדרגות המודרני במגבלה שלו. ברגע שהפכנו את ההתקדמות לסולם מספרי היה צורך להמציא מחדש מדד שבודק לא רק מה אדם יודע לעשות, אלא גם מי הוא.
אחרי המלחמה: ה-IMAF
אחרי פירוק הבוטוקוקאי קמו ארגונים חדשים. אחד הבולטים הוא ה-IMAF (International Martial Arts Federation), הידוע ביפן בשם קוֹקוּסַאי בּוּדוֹאִין.
לפי האתר הרשמי של הארגון, הוא נוסד ב-1951 בטוקיו. בין המייסדים היו מגדולי המורים של אותה תקופה: קיוזו מיפונה, קאזואו איטו ושיזויה סאטו מהג'ודו, האקודו נקאיאמה והירומאסה טאקאנו מהקנדו והירונורי אוצוקה, מייסד וואדו-ריו, מהקראטה-דו. היושב ראש הראשון היה הנסיך צונֶנוֹרי קאיָה, שהארגון מציג כדודו של הקיסר הירוהיטו. הסניף האמריקני של הארגון מפרט את ההשתלשלות: בנובמבר 1951 התכנסו אמני הלחימה כדי לתכנן את המפגן הפומבי הגדול הראשון של אמנויות לחימה יפניות מאז המלחמה. בינואר 1952 נוסדה אגודה שהפכה לימים לקוקוסאי בודואין וב-1952 התקיים המפגן בפארק היביה בטוקיו. לכן גם התאריך 1952, שכתבתי בעבר, לא רחוק מהאמת. ההבדל תלוי במה רואים כרגע הייסוד.
בין מטרות הארגון מופיעה במפורש "התפתחות הגוף והנפש של החברים". הארגון מעניק דרגות דאן לצד תארי כבוד כמו האנשי ומֵייגִ'ין ("אמן גדול").
בעבר כתבתי שהארגונים שקמו אחרי המלחמה ביקשו בעיקר הכרה ממשרד החינוך היפני. לא מצאתי לכך מקור ולכן הסרתי את הטענה.
מה השתנה בעצם?
אם נסכם את המעבר מהקוריו לעולם של קאנו, אפשר לזהות כמה שינויים עמוקים:
מה ניתן: בקוריו – מגילה. בעולם הדאן והחגורה – מספר וצבע.
למי היא מיועדת: בקוריו – לתלמיד ולמורה. בעולם הדאן והחגורה – לכולם.
מה היא מסמנת: בקוריו – אמון והעברה בתוך שושלת. בעולם הדאן והחגורה – מקום בסולם של ארגון.
הקצב: בקוריו – איטי ולא צפוי. בעולם הדאן והחגורה – מהיר וצפוי יותר.
מי קובע: בקוריו – המורה או ראש השושלת. בעולם הדאן והחגורה – ארגון ותקנון.
האם אפשר להשוות: בקוריו – כמעט לא. בעולם הדאן והחגורה – בקלות.
השינוי הזה לא היה "טוב" או "רע". הוא פתח את אמנויות הלחימה לציבור רחב, לילדים, לנשים ולבני תרבויות אחרות. הוא גם נתן לתלמידים כלי לראות את ההתקדמות שלהם ולהמשיך. בלעדיו ספק אם הג'ודו היה הופך לענף אולימפי ואם רבים מאיתנו היו מגיעים בכלל לדוג'ו.
אבל הוא גם יצר מתח שקאנו עצמו כנראה לא צפה. קאנו רצה שתלמידיו ירכשו ענווה. החגורה היא סמל גלוי של מעמד. ברגע שהדרגה נראית לעין היא מזמינה השוואה וההשוואה מזמינה אגו. אולי בגלל זה, כמעט מיד אחרי שנוצר הסולם המספרי, נוצרו לצידו תארים כמו השוגו, שמנסים להחזיר פנימה את מה שהמספר לא מסוגל למדוד.
השאלה איך מחזיקים את שני הדברים יחד, את הכלי המניע ואת הסכנה שבו, תלווה אותנו בהמשך.
בפרק הבא: הדרגות בבוג'ינקאן כמקרה מבחן – 15 דרגות דאן, סמלי דש במקום חגורות, מבחן הסאקי ותואר הדאי-שיהאן. איך מערכת מודרנית לגמרי מנסה לשמר משהו מרוח הקוריו.
להרשמה לקבלת עדכונים ומאמרים חדשים: בעמוד צור קשר
מקורות
הניפון בודוקאן (日本武道館), ספר ההדרכה לג'ודו, פרק 1, יסודות הג'ודו: PDF
אוניברסיטת צוקובה (University of Tsukuba), "Dr. KANO Jigoro, The Pioneer of Judo": לעמוד
הפדרציה הבינלאומית לג'ודו (IJF), "The Belt: Myth and Reality of an Essential Symbol": למאמר
יושיאקי טודו ונאוקי מוראטה (藤堂良明, 村田直樹), "武道における段級の歴史と意義について", 武道学研究 כרך 37 גיליון 1, 2004, עמ' 1–9: למאמר
הפדרציה האמריקנית לקנדו (Kendo America), "Kendo Rank": לעמוד
מילון Kotobank, הערך "大日本武徳会" (דאי ניפון בוטוקוקאי): לערך
הדאי ניפון בוטוקוקאי (Dai Nippon Butoku Kai), "History": לעמוד
האתר kenshi 24/7, "A brief investigation into the development of the SHOGO system", 2010 (עודכן 2020): למאמר
הקוקוסאי בודואין (IMAF), "FAQ": לעמוד
הסניף האמריקני של IMAF, "Prior Events": לעמוד
הבלוג Kyudo Blog, "弓道の段位・級位・称号制度": למאמר
מילון Kotobank, הערך "練士・錬士" (רנשי): לערך
מילון Kotobank, הערך "教士" (קיושי): לערך
מילון Kotobank, הערך "範士" (האנשי): לערך
הוצאת Kokusho Kankokai, "21世紀の柔道論", פרטי המחברים: לעמוד
המכון הבינלאומי ללימודים מתקדמים (国際高等研究所), פרטי המרצה נאוקי מוראטה, 2017: לעמוד
תמונת השער: הבוטוקודן הישן בקיוטו. צילום: mariemon, ויקישיתוף, רישיון CC BY 3.0: לעמוד
תמונה: דיוקן ג'יגורו קאנו, ויקישיתוף, נחלת הכלל: לעמוד
תמונה: מטה הבוטוקוקאי בקיוטו, 1932, ויקישיתוף, נחלת הכלל: לעמוד
תגובות