דרגות (ה'): ניתוח ועמדה
הסדרה במבט אחד
וידוי
כאשר ניגשתי לכתיבת המאמר הראשון, ב-2020, חשבתי שהדברים די ברורים. חשבתי שאביא כמה דוגמאות והסברים ואכתוב מאמר של שני עמודים לכל היותר. אבל ככל שהתקדמה הכתיבה הרגשתי כמו ארכיאולוג שחושף שכבה אחר שכבה בתל עתיק ומגלה ממצאים חדשים, שדרכם הוא לומד על תרבויות מרתקות ולא מוכרות. בעבודה על הגרסה החדשה של הסדרה חפרתי שוב וגיליתי שכמה מהממצאים של אז היו שגויים.
אבל אי אפשר לחפור לנצח. במהלך הכתיבה רכשתי הרבה ידע על התרבות היפנית ועל ההיסטוריה של אמנויות הלחימה, אבל התרומה הגדולה ביותר עבורי היא סימני השאלה שנותרו והשאלות הפילוסופיות שלא קיבלו מענה ברור. את רוב העמדות שאביע בפרק הזה יש לקרוא עם סימן שאלה גדול ואין ספק שאמשיך לעסוק בשאלות האלה. אשמח מאוד לקבל הצעות והערות.
במהלך הכתיבה התייעצתי רבות עם כמה חברים וחברות, חלקם בעלי הבנה מעמיקה בתרבות היפנית ובאמנויות הלחימה, שביקשו להישאר בעילום שם. השיחות איתם חשפו כמה נקודות מחלוקת ואי-הבנה גדולות שקיימות במערב לגבי הנושאים שבהם עוסקת הסדרה.
שני סוגים של היררכיה
בגרסה הראשונה של הסדרה טענתי שהפער המרכזי הוא בין תפיסה "רוחבית" של דרגה במזרח לבין תפיסה "אנכית" במערב. היום אני חושב שהניסוח הזה לא מדויק.
האנתרופולוגית היפנית צ'יה נקאנה תיארה כבר ב-1967 את החברה היפנית כ"חברה אנכית" (タテ社会, טאטֶה-שאקאי), חברה שבה היחסים בין מי שמעל למי שמתחת בתוך הקבוצה הם העיקר. ובפרק 1 ראינו ששיטת האיימוטו הייתה פירמידה לכל דבר. יפן המסורתית לא הייתה שטוחה.
אז מה בכל זאת שונה? לדעתי ההבדל הוא בין שני סוגים של היררכיה:
היררכיה של שייכות, ותק והעברה: לכל אחד יש מקום בתוך הקבוצה או השושלת. המקום הזה משתנה לאט, לפי כללים של הקבוצה, ובעיקר לפי ההחלטה של המורה. הדרגה מספרת כמה מהידע של בית הספר הועבר אליך וכמה אתה שייך לו.
היררכיה של הישג ותחרות: המקום נקבע לפי ביצועים ואפשר לטפס בזכות הצלחות. הדרגה מספרת עד כמה אתה טוב יותר מאחרים.
כשאנשי המערב פגשו את מערכת הדרגות היפנית, רבים מהם קראו אותה דרך העדשה השנייה. כך קרה שרבים מפרשים "דרגה" כמקום בסולם של הישגים, בעוד שבאמנויות שמשתמשות בסיווג המסורתי הדרגה מתארת בעיקר את מה שהתלמיד קיבל מתוכנית הלימוד של השיטה ואת מידת ההפנמה של ההיבטים הפילוסופיים שלה. לדעתי ייתכן שזו אחת הסיבות לסטייה הגדולה של אמנויות הלחימה לכיוון התחרותי-הישגי ולמחלוקות הרבות סביב דרגות שאנחנו עדים להן היום.
השד שיצא מהבקבוק
היבט נוסף, שלדעתי תרם רבות לתחרותיות ואולי גם לאגו באמנויות הלחימה, הוא הביטוי החיצוני של הדרגה: החגורה.
עד קאנו, הדרגה הייתה בעיקרה מגילה פרטית ובדרגות הגבוהות אף סמויה. קאנו הוציא את הדרגה החוצה: החגורה השחורה מופיעה כבר ב-1886. גונג'י קואיזומי הוסיף בלונדון ב-1926 את החגורות הצבעוניות וקוואישי הפך אותן בצרפת לשיטה שלמה. בכך, לדעתי, הוציאו את "שד האגו מן הבקבוק". אבל בעיקר, לפחות עבור אנשי המערב, הם מיקדו את תשומת הלב בסממן חיצוני, בחגורה, במקום במטרה הפנימית והאמיתית: הידע וההתפתחות הפנימית.
האם זה היה טוב או רע לאמנויות הלחימה? את השאלה הזו אשאיר פתוחה. בפרק 2 ראינו שהחגורות פתחו את אמנויות הלחימה לילדים, לנשים ולבני תרבויות אחרות, ובלעדיהן ספק אם רבים מאיתנו היו מגיעים לדוג'ו. אני חושב שכל אדם צריך לחפש את התשובה הנכונה לו.
למה בכלל צריך מערכת סיווג?
לגבי עצם הצורך במערכת סיווג באמנויות הלחימה היפניות, אני סבור שהיא באה למלא את מקום ההיררכיה שהייתה קיימת במערכת הצבאית ואת הצורך התרבותי היפני בהגדרות וב"סדר של המרחב". את חשיבות הסדר המרחבי אפשר לראות ביפן גם היום, למשל בגנים המסורתיים ובאמנות בכלל.
אחרי קריאה של אינספור מאמרים, דעות ועדויות, ואחרי אינספור שעות של שיחות והתכתבויות עם חברים מכל העולם, עולה מסקנה אחת ברורה: לאף אחד אין תשובה חד-משמעית לשאלה למה יש דרגות באמנויות הלחימה. התרשמותי היא שהדרגה במובן התחרותי-הישגי, זו שמבוססת על אגו, היא תופעה מאוחרת יחסית, שהושפעה במידה רבה מהקריאה המערבית של הדרגות היפניות.
דבר אחד בטוח: על משמעות הדרגות באמנות לחימה מסוימת יכול לענות באמת רק ראש השיטה, מי שמעניק את הדרגות. כל פרשנות אחרת, כולל שלי, היא סובייקטיבית.
אני נוטה לקבל את הדעה שהתרבות היפנית, הנוטה לדיוק, לסיווג ולקטלוג, היא סיבה עיקרית לכך שבקוריו חילקו את חומר הלימוד לשלבים והעניקו לתלמיד תעודה לפי התקדמותו בחומר ובדרישות של בית הספר. לגבי אמנויות הלחימה המודרניות, לדעתי במקרים רבים הסיווג נכפה על ידי ארגונים מנהליים כמו הדאי ניפון בוטוקוקאי והושפע רבות מהתרבות המערבית ומהמערכת הכלכלית-תחרותית. סיפור הבוטוקוקאי, שבתחילת דרכו היה ארגון פרטי וב-1942 הפך לגוף ממשלתי בפיקוח הצבא (ראו פרק 2), מראה עד כמה מערכת דרגות "תרבותית" יכולה להתגייס לצרכים אחרים לגמרי.
הקבלה למערכת החינוך
כאשר אנו מנסים להבין את עולם אמנויות הלחימה ובעיקר את מערכת הדרגות שלו, מתאימה מאוד ההקבלה למערכת החינוך. הסיכוי שתלמיד אמנויות לחימה ימצא את עצמו בעימות פיזי שבו יידרש ליכולות שרכש נמוך מאוד. לצד התרגול הפיזי, לאימון באמנויות הלחימה המסורתיות יש היום במידה רבה משמעויות ותכנים חינוכיים ופילוסופיים. אם התלמיד לא בוחר בכיוון התחרותי, שמטרותיו קצרות מועד ומוחשיות מאוד, הוא צועד במסלול לימוד ארוך טווח, שיש סיכוי שיהפוך לחלק מחייו.
את הגיוון הרב באמנויות הלחימה אפשר להקביל למגוון המקצועות במערכת החינוך. בשני התחומים אי אפשר למדוד באופן זהה ואחיד מקצועות שונים. הצלחות והישגים אפשר למדוד רק בתוך השיטה הספציפית ואפילו בתוך הדוג'ו הספציפי. ובדיוק כמו במערכת חינוך טובה, ההישג הוא יחסי: יש למדוד אותו לא ביחס לתלמידים האחרים, אלא בעיקר ביחס לתלמיד עצמו. מתלמיד בעל כישרון מיוחד מצפים להתקדמות מהירה יותר מאשר מתלמיד אחר.
יש גישות לימוד שונות. חלקן, בעיקר השמרניות והנפוצות יותר, דוגלות בגישה תחרותית והישגית שמבוססת על ציונים ומבחנים. אבל יש גם גישות אחרות ולכל אחת מהן תומכים ומתנגדים. קטונתי מלקבוע מה טוב ומה לא, אבל אני מניח שלכל תלמיד יש את הדרך שמתאימה לו ולכל תרבות יש את הגישה שמתאימה לה. הניסיון שלי מצדד בגישת "העבודה הסמינריונית" ולא בגישת המבחנים. גם השאלה "ציונים או לא ציונים" היא בעיניי שאלה פתוחה, שתלויה באופי של התלמיד ושל המורה.
ומה עם קאנו?
מקורות שונים מציעים סיבות שונות לכך שקאנו הנהיג את שיטת הדאנים. בגרסה הראשונה כתבתי שהסיבה הייתה חינוכית "ולא אחרת". היום אני יודע שזה לא מדויק: לפי טודו ומוראטה, לצד המטרה החינוכית קאנו ציין גם מטרה כלכלית (ראו פרק 4). לאור הרקע של קאנו ולאור ההיכרות שלי עם הג'ודו המסורתי, אני עדיין סבור שהסיבה העיקרית הייתה חינוכית, אבל היא לא הייתה היחידה.
גם את הטענה שקאנו לא רצה להוביל את הג'ודו לתחרות צריך לדייק. קאנו עצמו הנהיג בקודוקאן תחרויות כבר בסביבות 1884. אבל בעיניו התחרות הייתה כלי ולא מטרה. לדעתי הוא לא התכוון להוביל את שיטתו, ובוודאי שלא את כל אמנויות הלחימה, לשדה התחרותי שבו רבות מהן נמצאות היום. אבל זה המצב ואין לי עניין לצאת למלחמה נגדו.
העמדה שלי
אם ישאלו אותי איזו שיטה הייתי רוצה בבית הספר שלי, התשובה היא השיטות המסורתיות: השודן-אוקודן או שיטת המוֹקוּרוֹקוּ. אבל "בקרב עמי אני יושב" ונוכחתי שאצלנו בישראל תלמידים מתחילים זקוקים לחיזוקים ולהישגים בתחילת הדרך. לכן אני לא שולל דרגות וחגורות, אבל אני מקפיד על כמה דברים:
המבחן הוא בשביל התלמיד, לא בשביל המורה. אני מעדיף לקרוא לו "סיכום פרק". המורה כבר יודע שהתלמיד ראוי, ובגלל זה הביא אותו למעמד הזה. כל מטרת המעמד היא שהתלמיד יסכם לעצמו את החומר שלמד עד כה ויקבל ביטחון שהוא אכן יודע.
לתלמיד יש בחירה. הוא יכול להחליט אם הוא מעוניין במבחן ובאיזה מעמד, למשל מול כל חברי הדוג'ו או באופן אישי.
החגורה היא לא העיקר. אסור שתלמיד ירגיש שהדרגה היא המטרה. חשוב להקנות לו את ערכי הבודו.
מניסיון אישי
את הסכנה שבדרגה למדתי על בשרי. לפני שהגעתי לבוג'ינקאן למדתי כמה שיטות אצל מורים רבים וכמעט בכל המקומות האלה מעבר דרגה היה כרוך במבחן חד-פעמי. אני זוכר שכדי לעבור מבחן לחגורה חומה בג'וג'וטסו מודרני התאמנתי לפחות פעמיים נוספות בשבוע, מעבר לאימונים הרגילים, ולשם כך ישנתי שני ערבים בשבוע אצל חבר שהקדיש לי מזמנו וכוחו כדי לשמש לי בן זוג לאימון ולמבחן.
המאמץ היה עצום ולכן טבעי שכולנו חשנו גאווה עצומה כשעברנו. וזה בדיוק הדבר המסוכן. בחיים הגאווה מונעת ממך ללמוד ולהתקדם, ובלחימה היא גורמת לך לזלזל ביריב, דבר שבעימות אמיתי עלול לעלות בחיים. הצניעות, כיבוד האחר והשאיפה להיות "תלמיד נצחי" הם עקרונות יסוד בבוג'ינקאן.
החגורה השחורה היא ההתחלה
היבט נוסף שחשוב להדגיש, אם כי הוא תלוי בשיטה: קבלת החגורה השחורה היא תחילת הדרך האמיתית ולא סופה.
ובכל זאת, יש אנשים שונים, גישות שונות ומטרות שונות, ואני סבור שכל אדם ימצא בסופו של דבר את הגישה ואת המטרה שמתאימות לו. העיקר להמשיך הלאה, כמו שאומר האצומי סנסיי: להמשיך ולהתאמן, להמשיך וללמוד. Keep going!
אשמח לשמוע את דעתכם, להערות ולתיקונים. אפשר לכתוב בתגובות למאמר או לפנות אליי ישירות.
להרשמה לקבלת עדכונים ומאמרים חדשים: בעמוד צור קשר
מקורות
צ'יה נקאנה (中根千枝), "タテ社会の人間関係" (יחסי אנוש בחברה האנכית), הוצאת קודאנשה, 1967: לעמוד הספר
הספרייה הלאומית של יפן (国立国会図書館), "江戸の数学", פרק 3, שיטת האיימוטו: לעמוד
יושיאקי טודו ונאוקי מוראטה (藤堂良明, 村田直樹), "武道における段級の歴史と意義について", 武道学研究 כרך 37 גיליון 1, 2004: למאמר
הפדרציה הבינלאומית לג'ודו (IJF), "The Belt: Myth and Reality of an Essential Symbol": למאמר
הניפון בודוקאן (日本武道館), ספר ההדרכה לג'ודו, פרק 1, יסודות הג'ודו: PDF
מילון Kotobank, הערך "大日本武徳会" (דאי ניפון בוטוקוקאי): לערך
תגובות